אל ג'יב (גבעת זאב)
מעוכבות ו"מתייבשות" במחסום...
שלא כבימים קודמים במחסום ג'יב, היום הפלסטינים עברו ללא כל בעיות, בזריזות וביעילות. אבל אנחנו לא היינו ברשימת העוברים ולא היה לגבינו תיאום מוקדם עם המת"ק. אז נדרשנו להמתין לתיאום, ונותרנו "תקועות". לא יכולות לחזור לג'יב וגם לא לעבור ולהתאחד עם מכוניתנו שחנתה בתחנת הדלק הסמוכה. כשלא הועילו הטלפונים למת"ק, הזעקנו לעזרתנו את חנה בר"ג הנמרצת, ורק לאחר יותר משעתיים הורשינו סוף סוף לעבור בחזרה אל הארץ המובטחת...
לאחרונה הגיעו אל החברות הירושלמיות הוותיקות קריאות מצוקה מהאנשים העוברים במחסום ג'יב. התלוננו על כך שמחכים שעות בתור, הדוחק רב והנשים לא יכולות לעבור עם הגברים במצב כזה. ביקשו את עזרתנו. רוני פרלמן וחברה נוספת היו במקום וגם קיבלו דיווחים ממוכר הקפה, וביקשו שננסה להגיע גם לשם. לכן החלטנו שניסע הבוקר לג'יב לראות מה קורה שם, ובהתאם למתרחש נחליט אם להישאר במקום או להמשיך למחסום קלנדיה, אותו אנו פוקדות בדרך כלל.
הגענו למקום בחמש ורבע לערך וחנינו על פי הנחיותיה של רוני בתחנת הדלק הסמוכה, הממוקמת על הכביש המוביל לגבעת זאב. שמנו פעמינו ברגל לכיוון ג'יב והמחסום. אנשים לא רבים היו במקום וזרם דליל של באים מולנו מכיוון המחסום ומברכים בבוקר טוב. הגענו לשני מסלולים ארוכים מופרדים בגדרות. התחלנו ללכת בצד שבו היו הבאים מולנו, אך אז קראו לעברנו החיילים מהעמדה שבסמוך בערבית והסבירו שלכיוון ג'יב יש ללכת במסלול השני. למרות שענינו והודנו להם בעברית, לא נאמר דבר על כך שיש איסור כלשהו על ישראלים לעבור את המחסום לכיוון ג'יב. לפיכך הלכנו והלכנו עד לסוף המסלול. שם פגשנו את מוכר הקפה ושוחחנו עימו. הוא סיפר שאכן בשבוע שעבר וגם בתחילת השבוע היה רע מאוד. המעבר היה איטי, היו תורים ארוכים ובעיה גדולה לכולם, ולנשים בפרט, כי לא רצו להידחק עם הגברים. אבל אתמול היה בסדר. לנשים שעובדות במתפרה הסדירו אפשרות לעבור בהסעות. גם הבוקר נראה שהכל בסדר.
ואכן ראינו שיש תנועה מעטה של אנשים (בהשוואה למוכר לנו מקלנדיה) ולא היו כל עיכובים. כמה אנשים פנו אלינו וסיפרו שאכן היה גרוע בימים קודמים ותודה על כך שבאנו. עמדנו שם כמה דקות, וכשראינו שזה המצב החלטנו שאין טעם בהמשך שהותנו שם ועדיף להמשיך לכיוון קלנדיה. הצטרפנו אל ההולכים במסלול בין הגדרות. בקצה המסלול, לפני המבנה בו יושבים החיילים, יש קרוסלה. הקרוסלה היתה פתוחה, אנשים עוברים, מראים לחיל דרך החלון את האישור ומתקדמים אל הדלת. החייל לוחץ על זמזם שפותח את הדלת. בפנים יש מגנומטר, אך אין מכשיר שיקוף. מניחים את הדברים על השולחן בצד, עוברים במגנומטר ויוצאים מדלת אחרת לכיוון מסלול נוסף בין גדרות והחוצה. יש שם גם עמדה עם מקום להניח את האצבע לבדיקת מחשב, אך עד כמה שראינו בד"כ לא משתמשים בה.
אנחנו נכנסנו, עברנו את המגנומטר ונגשנו בבטחון להראות לחייל את התעודות - בשעה זו היה רק חייל אחד בעמדה. אך אז נאמר לנו על ידי החייל שאיננו יכולות לעבור. ניסינו להסביר לו שלפני מספר דקות הגענו ורכבנו חונה בתחנת הדלק, אך לשווא. עליו לקבל אישור מהמת"ק והוראות ממפקד המחסום ורק אז נוכל לעבור. בינתיים עלינו להמתין מחוץ למבנה, על מנת שיוכל להמשיך להעביר את הפלסטינים.
יצאנו איפוא אל מחוץ למבנה. כעת היינו בין הקרוסלה לבין המבנה שדרכו עוברים את המחסום. בשלב זה לא העלינו על דעתנו כלל שאנו צפויות להתעכב כאן עוד שעות! צלצלנו לחמ"ל במספר המוכר לנו מקלנדיה, החייל שענה לטלפון אמר שידאג לתת הוראה שיעבירו אותנו וציפינו שהדבר יקרה בכל רגע. לאחר כמה דקות אף הופיע מכיוון מחסום כלי הרכב מג"בניק שנראה בכיר (בהמשך הבוקר נגלה שהוא מפקד המחסום) ואליו הצטרף אח"כ מג"בניק נוסף. הוא דיבר איתנו בלבביות והסביר שבמחסום הזה עוברים רק אנשים שרשומים ברשימה. הסברנו לו מי אנחנו ושבאנו כי שמענו שהיו בעיות, אך כעת אנו רואים שהמעבר זורם ולכן אנו רוצות להמשיך לכיוון קלנדיה. הם אישרו שאכן בעיית הנשים העובדות במתפרה הוסדרה וכעת "יש תיאום" והן יכולות לעבור עם ההסעה שלהן. (רק בהמשך הבוקר הבנו מה רבה החשיבות של מילות הקסם האלה "יש תיאום", ובדיעבד התעורר בנו החשד שגם את התופרות המסכנות רצו ללמד לקח על כך שלא דאגו ל"תיאום"). לאחר השיחה הם עזבו את המקום ואנו הנחנו לתומנו שהאישור המיוחל יגיע בכל רגע.
בינתיים חיכינו בחוץ וראינו את האופן בו פועל המחסום. רוב האנשים מחזיקים באישורים והם מציגים אותם לחייל בחלון. לעתים מגיע מישהו שאינו מצוייד באישור ובידיו תעודה בלבד, אך הוא כבר יודע היכן מופיע שמו ברשימות והוא מנחה את החייל: "עמוד... מספר...". עוברים כאן גם אנשים מנבי סמואל, שהם ברשימה נפרדת. אלה אומרים לחייל: "נבי סמואל, מספר ...". האווירה נראית נינוחה. ראינו לא מעט אנשים שניגשים עם כוס קפה וסיגריה, מניחים את הקפה בצד ומוציאים בנחת את האישור או התעודה. בהמשך, כשהשעה התאחרה והיו יותר אנשים החלו לסגור את הקרוסלה ולהעביר רק 5 אנשים בכל פעם. אך בשום שלב לא היה תור ארוך ולא היה לחץ. רבים הודו לנו על כך שבאנו וסיפרו על הקושי שהיה בימים קודמים. אך כבר אתמול חל שיפור ונראה שחזרו לנינוחות היחסית של המקום (בהשוואה כמובן לתורים האימתניים של קלנדיה ובית לחם...). יחד התבדחנו על כך שהם עוברים ללא בעיות ואנו מעוכבות.
אך ככל שחלפו הדקות העסק הפסיק להיות משעשע. מדי כרבע שעה צלצלנו שוב לחמ"ל וגם ניסינו לברר עם החייל מה קורה. בשעה 6 היו חילופי משמרות. במקום החייל בעמדה באו 2 חיילים אחרים, וגם במחסום הרכב נערכו חילופים. עשינו עוד נסיונות להיכנס למבנה ולדבר עם החייל/ים פנים אל פנים כדי שיאפשר לנו לעבור, אך נענינו בשלילה. יש לקבל הוראות מהמפקד, בירור בקשר נענה בשלילה, צריך להסדיר את ה"תיאום". כל עיסוק כזה בנו גרם לכך שחדלים לטפל בפלסטינים שמבקשים לעבור, ולכן לא התעקשנו כדי לא לגרום להם לעיכובים.
אחרי 4 טלפונים למת"ק וקרוב לשעה של המתנה, פנינו לעזרתה של חנה בר"ג. גם חנה החלה בטלפונים עם גורמים שונים, כולל בכירים, אך לשווא. לקראת 8 הופיעו שוב המג"בניקים מהבוקר, והתברר שזה שדיבר איתנו הוא המפקד. הוא מחכה לכך שמהחמ"ל של המת"ק יגיע אישור אל החמ"ל של מג"ב ומשם יאשרו לו להעביר אותנו. הוא היה חביב ושאל אם אנו רוצות מים
או לשבת. אמרנו שלא, אנו רוצות ללכת! הרי לא סביר שאין הוא יכול להפעיל שיקול דעת, כאשר הוא יכול להיווכח בעצמו במידת מסוכנותנו. הבהרנו שאנו בד"כ עוברות במחסום קלנדיה וחברות שלנו באות גם למחסום ג'יב, ולא ידענו כי יש צורך בתיאום מוקדם. להבא נוכל לתאם, אך עכשיו הגיע הזמן לסיים את הסאגה. הוא מצידו אמר שלא היו נותנים לנו אישור לעבור אם היינו מבקשות מראש!* אחרי עוד כמה דקות הוא לקח את התעודות שלנו, (כדי לקצר הליכים, לדבריו!) ואחרי עוד כמה דקות חזר והורה לחיילים להעביר אותנו. כל העסק נמשך מעל שעתיים!
לקלנדיה כמובן כבר לא נסענו (אם היינו יודעות שיקח כל כך הרבה זמן היינו מבקשות לחזור פנימה לג'יב ונוסעות משם במונית פלסטינית לקלנדיה, ואח"כ בתחבורה ציבורית פלסטינית וישראלית חזרה למכונית. זה היה לוקח פחות זמן...). יצאנו מכל הענין בתחושה קשה. נכון, לרגע לא הרגשנו מאויימות, לא נהגו בנו בגסות, לא מיהרנו לעבודה, לא חששנו להפסיד את שכר יומנו ועוד "חוויות" לא נעימות שעוברות על הפלסטינים המעוכבים חדשות לבקרים. ובכל זאת חשנו מקרוב את שרירות הלב והאטימות של הכיבוש. אנחנו יכולנו להרשות לעצמנו גם "לעשות סצינה", מה שהפלסטינים כמובן חוששים לעשות. לא עשינו זאת על מנת שלא לגרום לעיסוק בנו במקום בממהרים לעבור לעבודה. חווינו מקרוב את אפס קצהו של הדיכוי שמפעיל הכיבוש.
*הערה – לא לאתר!
לפני פחות מחודש נסעתי ביחד עם ליאורה כדי להחתים עותרים פוטנציאלים על מסמכים לעתירות (הם צריכים לחתום על תצהיר בפני עו"ד ישראלי, וליאורה נוסעת ברחבי הגדה על מנת להחתימם). אחד האנשים ביקש לפגוש אותנו בג'יב. שתינו לא הכרנו את המקום. בסביבות השעה 12 - 13 התקרבנו עם הרכב למחסום הרכבים בכוונה לשאול את החיילים בבודקה אם אפשר לעבור והיכן נוכל לפגוש אותו, אך אז המחסום נפתח מבלי שנשאלנו דבר. המשכנו בנסיעה, נכנסנו פגשנו את האיש ופנינו לחזור. גם ביציאה המחסום נפתח ללא כל שאלות וללא כל בדיקה...
כך שכנראה יש ל"איש בבודקה" שיקול דעת להכניס ולהוציא אנשים גם ללא תיאום.
יצויין גם כי לאחר מעשה שמענו מרוני פ. שהיא כבר שנים הולכת לג'יב ועוברת מצד לצד בלי בעיה. אולי היא ברשימה...