ארתאח (שער אפרים)

5:30 – המחסום נפתח לדברי אחד הפועלים בשעה 4:00 . המוני פועלים יוצאים לכיוון טייבה, ומעט מאד מכוניות הסעה נמצאות בכניסה למחסום. אזור היציאה עדין מלא בפועלים שיוצאים.

למרות שאנחנו כאן מדי שבועיים, עדין לא מכירות באופן אישי פועלים שיספרו לנו מרצונם וצריכות בכל פעם לצוד/לשאול אנשים איך עבר היום. ככלל, לא פונים אלינו ורק כשאנחנו שואלות, עונים. והפעם נראה שהבוקר עבר בשלום למרות אלפי העובדים.

איש אחד ישב כאוב וחברו סיפר שנפגע עקב הצפיפות ולא בטוח שיוכל ללכת לעבודה.

בצד הכניסה למחסום, למרות השעה המאוחרת עדין היתה פעילות רבה מאד. הרבה מאד פועלים שעדין מגיעים. אחרי השעה 6:00.
הבניה מתקדמת אך משום מה לא מגיעה לסופה למרות שאנחנו כבר באמצע פברואר.

ביציאה לכיוון טייבה יש תמיד מדורה עם פועלים מתחלפים. פגשנו שני פועלים שתיארו לנו תהליך של התרגלות לכל מצב. הם מרוצים מהמעסיק שלהם, מהעבודה, מהתשלום. עובדים דרך מעסיק ישיר ולא דרך קבלן, כבר הרבה שנים. היה מאד מעניין ונעים לשוחח איתם.

הייתי שמחה להתכתב על נושא הנוכחות שלנו במחסום מול המון הפועלים. על הרגשת הזרות/מוזרות שלנו, על הנסיון למצוא איזה ערך ותועלת. להיות עדות וגם אקטיביות לנעשה במקום. פה ושם מופנות אלינו טענות ושאלות שאין לנו יכולת לעזור בהן או תשובות מתאימות. החזרתיות הלא נגמרת ולא משתנה של הפעולה הזאת. לפעמים, כמו היום למשל, נראה שבאופן מופלא המקום הזה מתפקד ומאפשר יציאה של אלפי אנשים והכל דופק, וכאילו בסדר (כמו שאמרה עמירה הס בקבלת הפרס על היכולת לנהל את הכיבוש שיראה כאילו שאין... לא ציטוט) אבל לא יודעת איך לנסח את זה באופן שידבר על המבוכה, התחושה של המיותרות לפעמים, החוסר אונים, המראה המדכדך ובעצם הרבה פעמים הרגשה של אין-בכן-צורך. מה-אתן-עושות-כאן-בכלל. וגם הויכוח בינינו השתיים הנמצאות ולא מסכימות על מה שכתוב בפסקה הזאת.