פרעתא

שיעורי עברית וקרושה בפרעתה +סיפור בונוס

מזה זמן יודית ואני מלמדות נשים בכל הגילים בכפר פרעתא עברית (אני) וקרושה (יודית).

התחלנו בשיעורים אחר הצהריים, בשתיים. עשינו כל מיני נסיונות: שיעורים אחת אחר השנייה, שיעורים במקביל, אבל זה לא היה כל כך יעיל. בהתחלה היו הרבה תלמידות לשתינו אבל מספרן הלך והתמעט ולא הייתה התמדה של אותן תלמידות. משיחות עם התלמידות ועם שתי הרכזות הבנו כי יש לנשים קושי אחר הצהרים. הילדים חוזרים הבייתה ויש צורך לטפל בהם ולהיות איתם. לכן החלטנו להעביר את השיעורים לשעה עשר בבוקר, ואכן השינוי מאד מוצלח. אמנם הפסדנו כמה תלמידות, בעיקר צעירות שעובדות בשעות הבוקר (בעיקר מורות), אבל כנראה שלא ניתן לרצות את כולן.

מכיוון שלא על כל השיעורים דיווחתי, אני רוצה להשלים חוב: בשיעור שלפני חופשת הפסח ניהלתי עם התלמידות שיחה חופשית, ללא קריאה וכתיבה.

סיפרתי להן על החג, למה אנחנו חוגגים (קצת קשה לספר על מכות מצרים. לך תספר על מכת בכורות. אכזרי משהו), על ארוחת הסדר, ההתכנסויות המשפחתיות, המצות וכו'. הכל בעברית. הכנתי כמובן אוצר מילים מתורגם לערבית וגם נעזרתי באחת התלמידות שיודעת עברית מלימוד עצמי שלה.

מה שהיה מקסים הוא שיחת הנשים שהתפתחה. נורא עניין אותן איזו שמלה אני אלבש לארוחת החג (התקילו אותי). והן נורא רצו לדעת אילו מתנות נהוג להביא כשמגיעים להתארח לארוחת החג. כמובן סיפרו לי שאצלם בחג הנשים לא יוצאות מהבית והאחים נוסעים לבקר את כל האחיות ומביאים כמתנה לאחיות רק כסף. הנשים אוספות את כל הכסף שהן מקבלות ורוכשות לעצמן תכשיטי זהב. מנהג נפלא שמיד החלטתי לאמץ. אבל נזכרתי שיש לי רק אחות.

וכמובן שהן רצו לדעת מה אוכלים ואיך מבשלים. בקיצור, שיחת נשים נפלאה.

אחרי שלימדתי אותן את האותיות (אגב, זו הייתה דרישה שלהן ללמוד לקרוא), הכנתי דפים עם משפטים לקריאה אותם חילקתי להן. חלקם מילים שלמדנו וחלקם מילים חדשות.

אבל המשפטים היו בהחלט ארוכים ומורכבים. בשיעור האחרון ממש התרגשתי כשכולן – היו 14, 15 תלמידות, היו מסוגלות לקרוא בעצמן את המשפטים ולהבין מה הן קוראות. ההתקדמות שלהן מדהימה ומרגשת.

בשיעורים של יודית התלמידות (בבוקר מגיעות כשבע נשים) מגלות כשרון ויצירתיות. הן לומדות בשיעור ועובדות בבית ומגיעות עם עבודות גמורות יפייפיות. הדברים שהן עושות הם מורכבים ומיוחדים. הלוואי וניתן היה למצוא דרך לשווק את מעשי ידיהן.

ולסיום, סיפור: אחת הבנות בשיעור העברית, א', בחורה עדינה כבת 40, רווקה, סיפרה שהיא עובדת כתופרת אצל מעסיקה יהודיה. בסיום השיעור היא שאלה אם נוכל להביאה לעבודה באל-פונדוק הסמוכה לפרעתא. ראוי לציין שא' הגיעה לרוב השיעורים והיא מאד חרוצה ושקדנית. לקחנו אותה למקום עבודתה וגילינו סיפור נפלא: המעסיקה היא בחורה מאירת פנים, תושבת התנחלות סמוכה שעלתה לארץ מאוקראינה לפני כעשרים שנה עם בעלה ושני ילדים קטנטנים. היום ילדיה בגרו, אחת סיימה צבא והשני חייל. היא עוסקת בתפירה עבור חנויות שמזמינות אצלה עבודה. היא שכרה אולם באל-פונדוק ושם היא עובדת, כשהיא נמצאת כל היום לבד או עם א'. כשהחלה לעבוד שם, לפני שנים רבות, לא ידעה עברית, רק אוקראינית ורוסית. את העברית רכשה משיחות עם שכניה הערבים. א' מועסקת אצלה שנים רבות והן ביחסים מצויינים למרות שאין להן שפה משותפת. עכשיו א' מבקשת ללמוד עברית כדי שתוכלנה לדבר. המעסיקה סיפרה שא' ממש חברה שלה ומבינה לליבה גם בלי לדבר.

תוך כדי שהותנו במקום א' עברה מטמורפוזה: פתאם נעלמו המנדיל, המעיל הארוך (והיפה) והנעלים הסגורות וגם המשקפיים. ומולנו ניצבה נערונת מחייכת בשיער אסוף לקוקו, עם עדשות מגע, מכנסי ג'ינס וכפכפי גומי. כך נראית א' בעולמה האחר.

כמובן שלא התאפקנו ושאלנו את המעסיקה אם היא לא פוחדת להיות לבד בעסק בכפר הפלסטיני. התשובה שלה היא הנאום המושלם של חברת מחסום ווטש נלהבת שטרם התייאשה מלהסביר שאין ממה לפחד והפלסטינים הם ממש כמונו וכו' וכו'.

צריך רק תרמיל ומקל והסיפורים המתוקים מגיעים מאליהם.