ארתאח (שער אפרים)

המעבר במחסום התחיל בדיוק ב – 05:00. מצד הכניסה למחסום המולה גדולה וצעקות. אנחנו רואות שורה של נשים שמנסות להיכנס דרך שער הנשים. בשעה זו השער כנראה פתוח. קשה לנו לראות בדיוק, משום שהמוני גברים צובאים על השער, דוחפים ומוחצים את הנשים אל הגדר. הם גם מוחצים זה את זה.

באותו הזמן יש גברים שמטפסים על מחסומי הברזל, בין חוטי התיל הפרוסים על גג ה"מכלאה". הם מנסים להגיע לראש התור ואילו האנשים המחכים בתור צועקים עליהם.

פתאום יש גל של דחיפות בתור לשער הנשים. הגל הוא בכיוון ההפוך – כולם דוחפים לצאת מהתור ולהתרחק מהשער. הנשים נמחצות עוד יותר אל הגדר, ומתרחקות גם הן. מסתבר שהשער נסגר.

באותו הזמן אנחנו רואות אשה וגבר מבוגרים הולכים הצידה ומתרחקים מן ההמון. הגבר מתיישב על הארץ. אנחנו שואלות מה קרה לו ומישהו עונה – נחנק . כ-5 דקות אחר-כך ניגש אליהם גבר, כנראה פרמדיק מהסהר האדום (אף שאין איתו שום ציוד) ומסייע להם.

נשים פונות אלינו ומתלוננות שהמצב בלתי נסבל. ברגע שפותחים את הקרוסלות בכניסה למעבר האנשים רצים פנימה. על הרצפה מתגוללים המוני פחים ריקים שלפעמים נתקעים בקרוסלה ומעכבים אותה, ומוסיפים לרעש ולהמולה הכללית.

הבלגן הזה נמשך עד השעה 05:40. בשעה זו יש הרבה פחות אנשים מחכים בתור, הצעקות נרגעו, וכמעט אין אנשים שמטפסים על גג המתקן.

אנחנו משוחחות עם אנשים מעבר לגדר. אחד מספר שהוא לא נדחף. יש לו עבודה קבועה חמישה ימים בשבוע, ובימי שישי הוא מנסה לתפוס משהו זמני. הוא עובר במחסום ומחכה. בד"כ באים אנשים שמחפשים עובד זמני. לדבריו יש אנשים שמגיעים למעבר כב ב 23:00 בלילה!

אחר מספר שהוא מוכר קפה ואוכל בצד הפלסטיני ולא עובר במחסום. הוא אומר שההתנהגות של הפועלים היא איומה ונוראה. לדעתו זה עניין של תרבות וחינוך.

06:00 המצב מצד הכניסה למחסום נראה רגוע ואנחנו מחליטות לעבור לצד היציאה.

הרחבה ביציאה מהמעבר צומצמה עקב בנייה חדשה. עד כמה שאנחנו מבינות מדובר במעבר "מסחרי" שאמור לשמש למפגשים בין אנשי עסקים ישראלים לפלסטינים. בינתיים ברחבה המצומצמת כבר מחכים הרבה עובדים. אנחנו שואלות אותם לְמה הם מחכים. חלקם מחכים לחברים שעדיין לא יצאו. אנחנו מתפלאות שאנשים היו כל כך לחוצים לעבור מהר ודחפו ונדחקו בתור, ועכשיו הם יושבים ומחכים.

כשאנחנו מתקרבות לקרוסלה שביציאה אנחנו מקבלות תשובה חלקית. מתוך המבנה מגיעות צעקות והמולה. אנשים יוצאים מהמחסום בפנים מתוחים ובמצב רוח קשה. מתלוננים :"בלגן בלגן". מבקשים "תעשו משהו" או שאומרים "אתן לא יכולות לעזור".

מסתבר שבתוך המבנה יש המוני אנשים ושהמעבר לוקח המון זמן. מולנו אנחנו רואות "חלון" ובתוכו עובד שמדבר המון בטלפון. יש לנו רושם שיש לו תקלה או שהוא חדש ומתייעץ . בכל אופן יש אצלו כנראה עיכוב. הבחור שדיברנו איתו בצד השני , שאמר שהוא לא נדחף, יוצא מהמעבר 45 דקות אחרי שהוא נכנס. מניסיון העבר שלנו זה באמת המון זמן, בעבר מדדנו 15-25 דקות. 

מדי הפעם, ללא כל סיבה נראית לעין, הקרוסלה מפסיקה להסתובב. ננעלת. אנשים שחיכו שעות רבות מחוץ למחסום ועוד קרוב לשעה בתוכו וסוף סוף גמרו את הסיוט הזה – נאלצים שוב להמתין ללא כל הסבר או ידיעה עד מתי. וכמו שננעלה פתאום – כך היא גם נפתחת.

אנשים ניגשים אלינו :                     

אדם מראה לנו שריטה עמוקה בשורש כף היד- לדבריו נמחץ אל הברזלים ונחתך (הוא נראה לי מבוגר מכדי להיות מהמטפסים על הגג). אחר מספר שיש לו חלקה חקלאית מעבר לגדר ושהיה לו אישור לעבד אותה, אבל עכשיו האישור בוטל והוא לא יודע למה ולמי לפנות. אחר מספר שחייל לקח לחבר שלו  את האישור ואמר לו לפנות למת"ק. ובמת"ק אמרו לו "אבל למה נתת לו את האישור? עכשיו תחכה חודש לאישור חדש." איש אחר מחפש קרוב משפחה שנעצר לפני יומיים ורוצה  לברר איפה הוא נמצא.  נתננו לכל אחד מספר טלפון  נוגע לעניינו.

ב 06:45 אנחנו מחליטות לעזוב.

על יד הרכב שלנו אנחנו פוגשות אדם שמספר שאיחר את ההסעה שלו לעבודה וכנראה יחזור הביתה. לדבריו הוא עובד 25 שנה אצל אותו המעסיק ולא עוזב אותו למרות שיש לו עסק משלו לגינון. הוא מראה לנו תמונות של הגינות שהוא הקים. יפה.