ארתאח (שער אפרים), יום ו' 5.7.13, בוקר
מתרגם: צ'רלס קי.
פלסטינאים – טרף קל לסחיטה.
אירתאח, משמרת שחר
05:00 בדרכנו לגדר, שם נוכל לצפות בפלסטינים הנכנסים, אנו רואות, כמו לפני שבועיים, רכב המר חונה מתחת לשער הגדול.** בעיות? השביל בצד הפלסטיני המובלי לקרוסלות הראשונות כבר אינו מגודר, והתור המסודר מתחיל רק ליד המעקה של תור "הנחש," שם אנשים צריכים לעמוד בשורה אחת, אחד אחרי השני. אין כבר שער לנשים.
05:03 הקרוסלות נפתחות. היום האזור שבין הקרוסלות למגנמומטר נקי.
אנו מחליטות להתרכז בצד המזרחי ובמגרש החנייה.
05:07 האשה הראשונה יוצאת, שמונה גברים אחריה: 4 דקות! "את הראשונה," אנו מודיעות לה; היא חוזרת על דברינו לחברתה היוצאת כעבור מספר דקות, צוחקת בשמחה. אשה שאחריה "עקבנו" עוברת את המסוף תוך 10 דקות, אך גבר צעיר שנכנס יחד אתה יוצא רק כעבור 25 דקות. אומרים לנו כי לפחות 6-8 מסלולים פתוחים, והבדיקות מתנהלות ביעילות. האם סוף-סוף הוסיפו עובדים במסוף??
05:18 אנו כבר רואות רכב הטרנזיט המלא הראשון עוזב. הפועלים שעובדים בחיפה וסביבותיה ממהרים כי יש רק 2-4 רכבי טרנזיט הנוסעים לשם, ואם הם מפספסים אותם ייאלצו להמתין שעה!
05:35 כל השערים לאזורי ההמתנה ומגרשי החנייה ננעלים לפתע, ולאלה הנמצאים בפנים אין אפשרות לצאת. הפלסטינים רגילים ל"גחמות הכיבוש" הללו, אך אנו מבקשות לדעת את הסיבה. אך השומר אינו מספק לנו תשובה (מאוחר יותר, כאשר אני שואלת אותו מדוע הוא אינו מדבר אתנו, הוא עונה, "הייתי עסוק"). למרבה המזל, השערים נפתחים שוב כעבור 3 דקות.
פועל פלסטיני מתלונן, מבקש עזרה. המעסיק שארגן לו את אישור העבודה "משאיל" אותו לעמית שיש לו יותר עבודה, אבל עכשיו הפלסטיני חייב לשלם לו, בנוסף ל-1500 ש"ח (!) עבור האישור, גם 1000 ש"ח נוספים - זה התנאי. אם הצבא משתמש באישורים כדי להכריח פלסטינים לשתף פעולה עם השב"כ, מדוע שגם מעסיק ישראלי לא ינצל אותם! כך מתנהלות עסקות עם האישורים. מסרנו לפועל את מספר הטלפון של "קו לעובד."
** בסביבות השעה 05:45, כאשר כמחצית המשמרת שלנו כבר עברה, אנו רואות את רכב ההמר דוהר במורד ההר למקום שם עמד כאשר הגענו, וארבעה חיילים יוצאים וצועדים לכיוון גדר ההפרדה. אנו שומעות הרבה רעש מעברו הפלסטיני ורוצות לדעת מה קורה. "מה אתן עושות פה? אינכן רשאיות להיות כאן," אומרים לנו בנימה סמכותית. לבטח החיילים חדשים, הם לא שמעו על מחסום ווטש. מאחר ולא נראות בעיות אנו חוזרות למגרש החנייה. האם עלינו לצפות לזה בעתיד? מאוחר יותר קבוצת החיילים המתרברבים עוברת אותנו ברכב ההמר בנסיעה מהירה, דרך הקהל, עם הרבה חריקות בלמים וצפירות, כמעט פוגעים במכשול.
אנו נתקשר לנעט גולן לברר האם תוכל לעזור לפועל פלסטיני שספר לנו כי בנו לא הורשה לעבור במחסום ריחן/ברטעה למרות שהיה לו אישור בתוקף לששה חודשים.
פגשנו פועל פלסטיני הרוכב על אופניים מאירתאח לתל מונד, שם עובד בחלקאות. לוקח לו שעה להגיע, אך הוא תלוי רק באופניים שלו!
כאשר אנו עוזבות בשעה 06:10 אנו רואות מספר כמעט כפול של רכבי טרנזיט, מחוניות ואפילו אוטובוסים ממתינים להסיע את הפלסטינים. האם הסיבה היא כי רמאדן מתקרב?
במשך כ-20 דקות נוספות מנסה ליאורה להשפיע על הגישה של השומרים – כמעט כולם אתיופים – ולהביאם לפחות לא להתייחס לפלסטינים כמקשה אחת. שומר אחד אמר, במילים אלה: "כל פלסטיני שאני רואה ירצח אותי (אם תהיה לו הזדמנות)." איך יכלו לחשוב אחרת; הרי כל הכשרתם מכוונת להציג את האוכלוסייה הפלסטינית כולה כ"אויב."