עופר - יידוי אבנים, סכנה לבטחון האזור

צופות: 
נורה אורלוב מדווחת
17/09/2009
|
אחה"צ

תיק מס' 3336/09 - אדיב אחמד חסן אבו רחמה, ת.ז. 954902771, תושב בלעין, נעצר ב 10.7.09.


כתב האישום (לאחר ששונה כמה פעמים) מכיל 3 אישומים:

  • - 'שידול ליידוי אבנים' שונה להסתה (ותעמולה עוינת)
  • - פעילות כנגד הסדר הציבורי
  • - הפרת הוראה בדבר סגירת שטח

(כולם מתייחסים להפגנות נגד גדר ההפרדהinfo-icon שמתקיימות מידי יום ו' בכפר בלעין)

הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, שהשופט לאופמן החליט לדחות אותה לשחרר את אדיב אבו רחמה בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה התביעה ערר, ובביהמ"ש הצבאי לערעורים החליט השופט צבי לקח להסתייג מאפשרות של חלופת מעצר.

הסנגוריה ביקשה עיון חוזר בעניין שחרורו של אבו רחמה וב 15.9.09 אכן התקיים דיון חוזר בפני השופט רס"ן אמיר דהאן. בדיון ההוא נכחנו באולם (ר' דוח עופר מ 15.9.09).

בסוף הדיון הודיע השופט אמיר דהאן שהחלטה בנוגע לשחרורו בערבות של אדיב תתקבל כעבור יומיים, כלומר ב 17.9.09. עורכי הדין של הנאשם ( עו"ד גבי לסקי ועו"ד נרי רמתי) ביררו כל כמה ימים, מה הייתה ההחלטה, ונאמר להם שטרם התקבלה.

ב 6.10.09 התקיים דיון בעציר בלעין אחר (ר' דוח בתאריך הזה), גם הוא בפני השופט דהאן. הסנגור היה נרי רמתי. הוא שאל את השופט, דרך אגב, מה בדבר ההחלטה בשחרורו של אדיב אבו רחמה. השופט היה מזועזע שההחלטה לא נמסרה לעורכי דינו של הנאשם עד עצם היום הזה, ודאג למסור לו מיד את פרוטוקול ההחלטה, שבה החליט לדחות את הבקשה.

בפרוטוקול גם מופיעים דבריו של אדיב אבו רחמה, שאותם ביקש להביע עוד במהלך הדיון של ה 15.9.09, אך זה לא התאפשר, כי הדיון הופסק. השופט הבטיח לו אז, שישמע אותו בהמשך.

אני מביאה את דבריו של אדיב במלואם, כפי שמופיעים בפרוטוקול:

"חג שמח לכם [ראש השנה]. ישראלים, ערבים ויהודים הם בני דודים. אני בן 38, ובעוד שנתיים אהיה בן 40. אני התחתנתי ויש לי 9 ילדים. יש לי שתי בנות באוניברסיטה, והילדים הקטנים בבית הספר. אני נהג מונית. אני עובד ממש מבוקר ועד לשעה אחת-עשרה בלילה. אני עובד בשביל הילדים שלי, ואני שמח על כך. אני נקי. אף פעם לא הייתי בבית סוהר. הם אומרים שאני מסוכן, אבל אני לא מסוכן. אני בן אדם כמוכם. אני צריך להביא לילדים שלי 70-80 ₪ כל יום כדי שיהיו להם אוכל ובגדים. יש לי אדמה בצד השני של הגדר. לי ולמשפחתי יש חלקת אדמה שביהמ"ש [בג"צ] הורה להחזיר אותה לאמא שלי, ששמה רביחה מוצטפא אבו רחמה. יש לכל המשפחה אדמות שם. ביהמ"ש העליון אמר שיחזירו לנו את האדמה כחוק. אני עובד כל השבוע, וביום שישי חצי שעה אני הולך ואני חלק מהכפר, ואני לא יכול ללכת [להפגנה]. יש ישראלים שהולכים, יש ילדים קטנים וזקנים וצעירים שהולכים, כולם הולכים. יש הפגנה בלתי אלימה. אני הולך להפגנה לרבע שעה, חצי שעה... ואח"כ לוקח את המונית וממשיך לעבוד כדי שהילדים שלי יוכלו לאכול ולהסתדר. החיילים הם אלה שזורקים על האנשים, הם זרקו אל האנשים מי ביוב, וככה גם אני התרטבתי פעם. אני הקאתי, וחטפנו גז. אני חשבתי שאנשים מהכפר יעזרו לי... כשהחיילים לקחו אותי, אמרתי להם, אני אלך בעצמי, בשקט ובלי בעיות, והם זרקו את הגז ורימוני ההלם. עמדנו שתי דקות ליד הגדר, צועקים "לא, לא לגדר!" וזרקו עלינו מי ביוב. אם ההפגנה בלתי חוקית אני לא הולך, אבל אם ההפגנה בלתי אלימה היא מותרת. לפני שנה וחצי אמרו שישנו את [מיקום] הגדר ויחזירו לנו את הגדר [האדמות?], וכל הכפר היה שמח על הצו הזה של בית המשפט העליון. החיילים לא רוצים שאנחנו נמחה, ולכן הם באים לבתים של האנשים ועושים להם בעיות, כי הם לא רוצים הפגנות.

אני אתייצב לביהמ"ש מתי שיגידו לי, אני אתייצב בביהמ"ש בכל שבוע, אם צריך. תודה רבה וחג שמח.

כמו שאומר הפתגם "מועט המחזיק את המרובה". יש ילדים קטנים, שאין להם שכל, ויכולתי להגיד לילדים כאלה שיבואו ויזרקו אבנים. אני לא אומר כאלה דברים לאף אחד. הרי לא כל אצבעותיך שוות, כל אחד עושה מה שהוא רוצה. איך אני יכול להסית אנשים.

אני לא בוועדה העממית, אני רק אחד מן הכפר. איך יכול להיות שייצאו 500 אנשים, ואיך אני לא אצא [איתם], כשגם לי יש אדמה, כי יגידו שוויתרתי על האדמה שלי. אז אני הולך להפגנות כי הן חוקיות ובלתי אלימות.

בשב"כ אומרים שאני מקבל משכורת. איפה אני מקבל משכורת? אני הייתי טייח בישראל. עכשיו כבר כואב לי כל הגוף בגלל העבודה הקשה...

אני כבר חודשיים וחצי בכלא ואני לא ישן בלילה כי כל הגוף כואב לי."

בהמשך מופיעים בפרוטוקול נימוקי השופט לקבלת החלטתו.

"שמעתי את דבריו של המשיב והם נראו לי כנים ואף נגעו אל לבי. לא אכחד כי מצבו האישי והמצב החוקי אליו נקלע לדבריו - קשים הם - הגם שאינם מצדיקים מעשי אלימות".

עד כאן תגובתו לדבריו של אדיב של השופט הטוב והרגיש- מה שלא הפריע לו לא לרצות לסתור את החלטת הערכאה הגבוהה (ביהמ"ש לערעורים), כי "לא מצא שינוי נסיבות, חלוף הזמן או עובדות חדשות".

"אף אני, כמו כב' השופט לאופמן לפניי, סבור כי מקרה זה גבולי הוא, ודי היה בתנאי ערובה כבדים, כדי להבטיח את התייצבותו של המשיב לדין, להציב לו גבולות, לנטרל את מסוכנותו, ולמנוע סבל ממנו וממשפחתו במהלך המשפט. אלא שבית המשפט לערעורים... קבע כי למשיב אין תקנה אלא במעצרו עד תום ההליכים..." [שופטים ובוכים].

"אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לעיון חוזר.
המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים
בעיניינו עד להחלטה אחרת.

התיק נקבע ל 1.11.09 ול 15.11.09

מכאן שאם לא ישוחרר הנאשם, ייענש בעונש מינימום של כ 4 וחצי חודשי מאסר בפועל.