א-ראם, יום א' 26.2.12, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן, נורית ירדן (מצלמת) ותמר פלישמן (מדווחת ומצלמת)
26/02/2012
|
אחה"צ

 

זה היום השלישי בו נמשכת הבערה בעיירה אר-ראם.

מאז נרצח טלאל רבייא לא שב השקט לרחובות.

זה שלושה ימים שצעירי המקום יוצאים בהפגנות מחאה על רצח חברם והצבא הודף אותם במטחי ירי ורימוני גז.

"הוא היה רק בן עשרים וחמש, ממשפחה מאד ענייה, האח שלו זה המנקה מכוניות במחסום..." סיפר לי ע. טלפונית, והמשיך: "אפילו שלא הכרתי אותו טוב, בא לי לבכות כשסיפרו לי שהחיילים הרגו ככה סתם, באמת סתם..."

ומאז יום שישי בוער השטח. אל תחושות הכעס והכאב על אבדן חייו של טלאל רבייא מצטרפים התסכול הרב שהלך ונערם וגאה בשלוש השנים האחרונות, שכמו זרם כל העת בנתיבים תת-קרקעיים ופרץ בימים אלו אל מעל פני שטח בכדור הרובה שחדר את גופו של טלאל.

למעלה משלוש שנים, מאז ההפגנות נגד בניית החומה לא היינו עדות להפגנות סוערות ונחושות שכאלו.

לאט לאט נבטו התחושות והיו למורסה מוגלתית מבעבעת שמקורה בהשלמת החומה שסגרה על אר-רם משלושת עבריה בלווי גזירות ותקנות הכובש, שהפכו את העיירה המשגשגת והפורחת הזו לבית כלא ליושביה שנותקו מהעיר שהייתה מרכז חייהם (מזרח ירושלים), כשאותם שהייתה ידם משגת עקרו אל צדה האחר של החומה, ובאין ואקום הגיעו תושבים חדשים, אוכלוסיה מוחלשת וענייה.

ההפגנה והמחאה בשעות בהן שהינו במקום לא נרגעה. גם אש החיילים לא פסקה. האוויר היה רווי בעשן ובאדי הגז המדמיע ומוקדי תבערה פרצו בקרנות הרחובות.

הנהגה טבעית קמה וצמחה בין הנערים הבוגרים והם אילצו את הילדים שהזדנבו אחריהם לעמוד בעורף הכוח. רעולי פנים לחמו הנערים שחששו פן יזוהו ובעקבות הזיהוי יגיעו הציידים לקחתם. הם יידו אבנים לאין מספר וללא הפוגה לעבר החיילים שהתייצבו ממוגנים וחמושים כנגדם בצדה האחר של דרך המלך, בפתח בסיס רמה וירו במגוון נשקיהם לעבר המוחים.

למרות שכבר שלושה ימים אין רגיעה ורבים מהצעירים נזקקו לטיפולו של חובש לבוש אפוד זוהר שהסתובב בשטח והקל על עיניים פגועות ובמחווה של סולידאריות מרגשת גם בשלנו שבחרנו לעמוד עם ולצד הקורבנות, ולמרות חומרת האירועים, לא היה דיווח תקשורתי ולא צוותי צילום (מלבדנו), לפי המשוואה האומרת שפלסטינים פגועים מאש הצבא אינם בבחינת חדשות, גם לא בני משפחה שלתוך דירתם הממוקמת בקו האש חדר רימון גז שהתפוצץ ורק צעקות שבר העידו לשוהים מבחוץ על שהתרחש. הדירה הייתה סגורה ומסוגרת מבפנים ולא הצליחו אלו שהיו בה – נשים וילדים להיחלץ. אז הרפו הנערים ממלחמתם בחיילים והחלו מיידים אבנים לעבר חלונות הבית. כשנופצו השמשות יצא ענן סמיך של עשן לבן, אחריו נפרצה דלת הכניסה ואנשי רפואה חילצו את הלכודים כשאת צעירת הבנות היה צורך לשאת על כפיים כשהיא מעולפת ולהניחה בזהירות באמבולנס.

לקראת ערב כשסבלנות הצבא עמדה לפקוע קורבו החיילים אל הכניסה לעיירה, חסמו אותה והתחילו נלחמים בנערים שנסוגו לסמטאות אחוריות.

מי שכן הצטלמו וכן הונכחו על ידי התקשורת באותו זמן עצמו ובמרחק שאינו עולה על קילומטרים ספורים, היו שר התחבורה וראש העירייה שחנכו ברוב טקסיות את סיום שיפוצה של דרך בשכונת בית-חנינא, שכונה שסופחה לירושלים רבתי: בחזית הוצבה במה מאולתרת שלצדה דגל כחול לבן שהיה כמו קוץ בעיני תושבי המקום ואפילו מתקני חימום הובאו פן יתקרר מי מאח"מיםinfo-icon.

"מה הם באים הנה, שיזוזו כמה מטרים מפה ויראו את כל הבורות שיש בכבישים שבצד..." אמר אחד מדרי המקום תוך שהוא וחבריו הביטו מביטים בתעוב על המתרחש.

וכל אותו הזמן, כמו בעולם מקביל הזוי, תיפקד מחסום קלנדיה בעצלתיים כבמציאות שלמרבה הייאוש הפכה להרגל ששוב אינו מגונה, וילד בן שבע שנפגע בתאונת דרכים ברמאללה הועבר נוהל גב-אל-גב מאמבולנס פלסטיני למקבילו הישראלי תוך שמירה קפדנית על נוהלי בטחון המדינה, שבפועל היו לא יותר מטלטול בלתי נמנע שהגביר את ייסורי הילד.