חבלה, שבת 7.5.11, אחה"צ
הגענו - דבורקה, עמירה ודליה - לפני זמן פתיחת המחסום, שהיא 13.00. מצאנו שם את עליה ואלכס ומיכל. אין עדיין פלסטינים, אלא רק רכב צבאי מוצב בצד ומוכן לכל תרחיש...
מן הצד השני של הגדר ראינו כ 10 מתנדבים בינלאומיים, מנופפים דגלים.
אמנם הבאנו דגלים של מחסוםwatch, שעליהם כתוב - כידוע - "לא למחסומים",
אבל לא הרמנו אותם, אלא רק לקראת הסוף. חששנו שזה יתקבל כהפגנה ויהיה תירוץ לסלקנו, ו/או לסגור את המחסום. בהמשך הגיעה אלינו תגבורת של חברותינו - רותי ונטלי - שחזרו מן הבקעה.
תיקשרנו בטלפון ובתנועות ידיים עם הבינלאומיים מהצד השני, שאיתם נפגשנו אתמול בעִזבת-טאביב.
מספר החיילים הלך וגדל מרגע לרגע. בתחילה היו 3, ולבסוף - 25! הגודש של הנוכחות הצבאית, באנשים ובכלי רכב, יצר תחושה של לקראת אירוע מלחמתי...
וכל זה מול מה? - מול 10 בינלאומיים מצד אחד, ו 8 נשים ישראליות מצד שני.
אנשי צבא היו מכל הדרגות, והם הלכו וגדלו, מחייל ועד סגן אלוף, לא פחות.
לקראת פתיחת המחסום התחילו להגיע פלסטינים. ב 1.00 נפתח השער והתחילו להעביר אנשים, חמורים ורכבים, כשבכל מעבר של רכב - השער נסגר, ולקראת העברת הרכב הבא - נפתח מחדש. שאלנו את עצמנו : ממה הם פוחדים כל כך??? אין תשובה הגיונית (כמו לכל הסיטואציה).
וכאמור, לקראת עוזבֵנו את המקום, הוצאנו מהרכב את 5 דגלי התנגדותנו למחסומים, ונִפנַפנוּ אותם תוך שירה... מחזה הזוי ביותר. שמנו לב שחייל הנציח את הרגעׁ(ואותנו) במצלמה.
נפרדנו מהבינלאומיים, ומהפלסטינים שנשארו שם, והסתלקנו כל אחת לדרכה.
דבורקה, עמירה ואני (דליה) המשכנו לג'יוס כדי לפרוק מהמכונית את הבגדים והחפצים לחנות של נ. עם כניסתנו לג'יוס, נקלענו למצב מתוח ולא נעים בלשון המעטה. רכב צבאי משוטט בכפר. "משוטט" זו ההגדרה הכי מתאימה שמצאתי, ומושך ילדים מכל כיוון לזרוק אליו אבנים. ואנחנו מוצאות עצמנו בין הילדים לבין הרכב הצבאי. אבל - לא אלמן ישראל - שהרי לצידנו נ. שהרעים בקולו והרחיק מאיתנו את הילדים.
נכנסנו לביתו כדי לחכות עד יעבור זעם, ובהזדמנות זו היטבנו את ליבנו במטעמים המופלאים של אשתו.
המשכנו אל החנוּת שעומדת להיפתח בימים אלה (בעזרת כל אלה שתרמו בגדים וכלים ונעלים וכל טוב), ונהנינו מהאסטטיות של החנות.
עדיין יש צורך בעיקר בנעלים ובכלי מטבח. מי שיש לה כאלה - תפנה אלי.