חבלה, ג'יוס, פלמיה , 31.1.2011

צופות: 
משקיפות: דליה ו', נורית ו'-ל' (מדווחת)
31/01/2011
|
בוקר

תלאות במרחב התפר 

חבלה

06:50  השער נפתח בשעה 07:00

במקום צוות מילואים.

על-יד השער הפלסטיני כל הזמן אי שקט ו-3 חיילים עומדים בסמוך אליו. סדרן מהפועלים אוסף את התעודות. קצב הכניסה בכל זאת סביר.

כיוון שאין לימודים בשל החופשה, האוטובוסים של התלמידים לא מגיעים.

07:50 ג'יוס צפון

עוד מלמעלה הבחנו במשאית קטנה וכמה אנשים שממתינים ואינם עוברים. בבואנו ביקשו מיד את עזרתנו. באישור שלהם כתוב במפורש ג'יוס, ופניהם לאדמות שמעבר לשער, אך שני החיילים (חיילי מילואים, אחד בעל שיער מגודל והשני בעל שיער אסוף בקוקו) לא מתירים להם לעבור, אף כי עדיין לא 08:00, בטענה שעליהם לסגור ולעבור לשער אחר.

עשינו מאמצים לשכנע את החיילים - שעדיין לא 08:00, בסך הכול נמצאים שם 5 אנשים בעלי היתר ולא זרם נמשך, ובכל מקרה הם מחויבים לתת להם לעבור גם אם השעה מעט אחרי שמונה (מה שלא היה).

 הוויכוח נמשך מספר דקות, זמן שיכלו לסגור עניין ולהעביר בהתאם להוראות שיש להם, אבל הם בחרו באטימות לב, קבעו לו"ז עצמאי ופגעו באופן מחפיר ולא הגיוני בחקלאים וביום העבודה שלהם.

התקשרנו מיידית לתדסה, אך הוא לא ענה. התקשרנו למת"ק מספר פעמים והשיחות התנתקו.

בינתיים הסתלקו הפועלים בלית ברירה, למרבה תסכולם ותסכולנו.

מאוחר יותר הסתבר שנקלענו  לתקלה הגדולה של בזק.

 כשלבסוף סרן תדסה חזר אלינו בנייד הוא אמר בדיוק את מה שהבהרנו לחיילים, והבטיח לברר. לאחר בירור חזר אלינו וציטט את מפקדם של שני החיילים, שכביכול השעה הייתה 08:07 דקות, אבל זה פשוט שקר!!!

ביקשנו מקצין המעברים תדסה לשוב ולברר וגם לחדד הוראות לחיילי המילואים על מנת למנוע תקריות פוגעניות ללא סיבה הגיונית. את מה שנעשה בבוקר זה אי אפשר להשיב וגם לא להשתחרר מהמועקה של עוולות הכיבוש במרחב התפר.

ניסינו להגיע לשער השני, שהחיילים אמורים היו להגיע אליו, כדי לשוב ולפגוש אותם, אבל לצערנו התברברנו' ולא מצאנו את הדרך מתוך הכפר.

08:30 פלמיה שער 927

כאן מצאנו 2 אנשים במכונית המבקשים לעבור משער 927 בדרך הסלולה לחלקות הזעתר לשער 911

אתמול התירו להם לעבור והיום ניתנה הוראה לא, כי אי שם נמצא שער עונתי הנפתח למסיק (או משהו כזה) ובשביל מיעוט העוברים בימים ובשעות שונות לא בטוח להשאירו פתוח. הם יכולים לעבור רק בשביל הבוצי הלא סלול, שגם מאריך את הדרך. לפניהם עשו זאת הבוקר אנשים אחרים.

התקשרנו שוב לתדסה, ונתנו לאנשים לדבר איתו(אני מוכרחה לציין, שאף כי הסבירו לי לאט ויותר מפעם אחת, כיוון שלא ראיתי בעיניי את השער הנוסף שבגללו נמנע המעבר על הדרך הסלולה, לא הבנתי מהר או לאט או בכלל).

דווקא כאן פגשנו חיילים בעלי רצון טוב שהתביישו לא לתת להם לעבור, אבל היו מנועים בגלל הוראות.

לסיכום, הגיע הזמן וראוי שגם גורמי הביטחון על זרועותיהם ייקחו בחשבון  את הזעם המצטבר אצל בני אדם החיים תחת כיבוש ממושך  ואת משמעותו לעתיד לבוא. הביטו סביב במזרח התיכון. ברגע מסוים גם הם יגידו דיייי!!!

סוף!