מכבים (בית סירה), יום ד' 26.1.11, בוקר

צופות: 
רות א. אילנה ד. (מדווחת)
26/01/2011
|
בוקר

 מחסום מכבים (חרבתא)
05.00 – 08.00
 
לא היינו במחסום מכבים מאז שנעשו סידורי ביטחון חדשים בכביש 443, לא בהכרח שיפור במצב.
בדרך הצצנו על מחסום גבעת זאב שהיה שומם לחלוטין. במחסום ביתוניה עמד ג'יפ צבאי שפנסיו סנוורו כל מי שבא מולו.
החנינו את הרכב במגרש חניה חדש שהותקן מעבר למחסום עבור הטרנספורטרים ושאר כלי הרכב שבאים לאסוף את הפועלים שלהם. פלשתינאים רבים כבר עמדו שם אחרי שעברו את המחסום בכדי לעקוף את "פקקי התנועה" וניצלו את הזמן שנותר להם לתפילה ולמנוחה. הם כיוונו אותנו לצד הכניסה של המחסום והלכנו לשם דרך מחסום הרכב, החיילים שבו לא שמו לב אלינו. פלשתינאי עסק בניקוי הכביש שבו נוסעות המכוניות הישראליות.
היה עדיין חושך מוחלט כשהצטרפנו לקבוצת הולכי הרגל שנכנסו לשרוול המוביל לאזור ההמתנה שבו תורים לשתי קרוסלותinfo-icon, אחת מיועדת לבעלי "כבודה", המובילות לאזור הבדיקה. החלטנו להישאר במקום ההמתנה ולצפות בפרוצדורות. אדם אחד אמר לנו שהוא שמח לראות אותנו כי בנוכחותנו הכל ילך יותר מהר. לא חשבנו שמישהו מהשומרים רואה אותנו עד ששמענו ברמקול קריאה צורמת הדורשת ממישהו שעמד על ידנו לכבות את הסיגריה שלו. מסתבר שכל השטח חשוף למצלמות. על הקיר כמה שלטים המודיעים: "אסור להכניס נשק", "אסור לעשן", "אסור לצלם", "אסור להדליק אש". נזכרנו איך בעבר חיממו העומדים בתור את ידיהם ואת גופם בכוסות קפה אותם בישלו בצד התור.
היה קר מאד ורוח פרצים נשבה. כל מי שעבר בקרוסלה נדרש להוריד מעיל, חגורה, נעליים, כובע ולהניחם על המסוע וכל זה בקור. אחר כך עברו דרך מגלה המתכות וחיכו עד שחפציהם יעברו ויוכלו להתלבש. חלק מהעוברים נדרשו להכניס את תעודותיהם לקופסא שמתחת לחלון ולחכות גם להן עד שיבדקו. אחרים, בעיקר המבוגרים יותר, היו צריכים רק להצמיד את תעודותיהם לחלון.
פתאום נשמעו קריאות הדורשות מכולם לחזור אחורה דרך הקרוסלות ולרוקן את אזור הבדיקה. עטיה, פלשתיני המועסק על ידי חברת השמירה, נקרא לבוא מיד בכדי לבדוק מקדחה חשמלית שאחד הפועלים הביא אתו ושגרמה לבהלה. הבדיקה ארכה כעשר דקות עד שהאנשים הורשו לחזור ולהיכנס. בינתיים התארך התור שבחוץ, מאות עמדו שם. מזל שלא ירד גשם כי אין כל הגנה לעומדים בתור.
אדם אחד אמר לנו שהוא מקפיד להגיע למחסום מוקדם, בסביבות השעה 6 כך שלא יחמיץ את ההסעה לעבודה היוצאת ב- 7. קורה שאנשים מאבדים יום עבודה אם אינם מגיעים להסעה בזמן. לדבריו, מאז שהארגון נתון בידי חברת שמירה אזרחית, התהליך מהיר יותר מזה שהיה תחת השגחת הצבא שאז זמן המעבר הממוצע היה שעתיים (לעתים גם ארבע שעות). אדם אחר סיפר לנו שהוא עובד בחיפה(!), ומגיע לשם בסביבות 10 (אחרי שיצא מביתו ב- 5.30) וביום הקודם חזר מהעבודה והגיע למחסום רק ב- 20.30. הוא חייב לחזור דרך אותו מחסום, כך גם כתוב באותיות גדולות על הקיר באזור ההמתנה.
מתוך כאלף אנשים שראינו עוברים, היו רק שתי נשים. להן ניתן לעבור ללא תור והגברים סייעו להן בהנחת חפציהן על המסוע.
השעה 7 התקרבה והאנשים נעשו עצבניים וכועסים, אפילו האשימו אותנו בעצירות שאירעו מפעם לפעם, ללא כל סיבה. פתאום הופיע איש צעיר בבגדים אזרחיים, מלווה בשומר ראש הנושא נשק שלוף, והציג את עצמו כמפקד המחסום. הוא דרש מאיתנו לעזוב את השטח, כי בהיותו אחראי על הביטחון במתקן הוא לא יכול לערוב לשלומנו. אמרנו לו שמתפקידנו לצפות בכל מה שקורה וכי רצינו, גם אנחנו, לעבור דרך המחסום, אחרי שכל הפלשתינים יעברו.  לדבריו המעבר מיועד רק למי שאינם ישראלים ולנו לא ניתן לעבור בו. לא עזרה לנו גם האמירה כי נדווח על שלא ניתן לנו לצפות ו/או לעבור במחסום. את שמו הסכים לומר לנו – מיכאל.
כשחזרנו למכונית שלנו התקבלנו בלבביות על יד אנשים רבים שפגשו אונו בזמן ההמתנה ועכשיו חיכו להסעה שלהם. מכוניות רבות שחיכו לנוסעיהם עמדו לאורך הכביש בכיוון למודיעין. אכן "שוק עבדים".
בדרך חזרה היה כביש 443 עמוס במכוניות ישראליות, אף לא מכונית פלשתינית אחת. במחסום ביתוניה בקושי יכולנו לראות את כמות ערמות העפר שנחצבו לצורך הקמת המחסום, משאיות כבדות שחיכו למעבר, חסמו את שדה הראיה.
במה שהיה מחסום רמות מבוצעות עבודות בניה, האם מטרתן "ליפות" את הסגירה של בית איכּסא?