ארתאח (שער אפרים), חווארה, יום ד' 22.12.10, אחה"צ
16.00. הגענו לחווארה. מחסום הולכי הרגל נטוש וכבר צמחו בו קוצים גבוהים.
מן המגדל נשמעה קריאת חייל: "לא להתקרב". אין הסבר. במחסום כלי הרכב המעבר חופשי לחלוטין. ארבעה חיילים חייכנים מקבלים את פנינו. המעבר חופשי. לשם מה המחסום? "לפעמים אנחנו סוגרים ובודקים".
בראשית היה ההסבר: המחסומים הם כורח בטחוני, ולכן אין לחסוך בהם.
במשך חודשים רבים הושקע הון רב בהכנת השטח הגדול, הוצבו גדרות התיל הארוכות ונבנו הביתנים. במקום עוכבו אלפי אנשים בדרכם היומיומית. גדרות התיל עדיין ישנן. גם המבנים הריקים.
כאמור, אסור להתקרב.
17.15 – הגענו למחסום ארתאח (המופרט). אין בקרה אנושית נראית לעין: המצלמות ה'נסתרות' מתפקדות מלמעלה. השלטים הצהובים המרובים מטעם משרד הביטחון מזהירי ם כי אסור לצלם, גם אם אלפי פלסטינים עוברים במחסום בוקר וערב וצופים בכל סתריו. עם שחר הם ממתינים כשעתיים לפני צאתם לעבודה, לבדיקה אישית ממושכת בידי כוח האדם החסכוני והמצומצם שנמצא במחסום המופרט. הם כבר 'מתגעגעים' לצבא. אחר הצהריים הפלסטינים חוזרים לביתם דרך המחסום.
בראשית היה ההסבר: יש צורך בבדיקה ביטחונית של הפלסטינים רק ביציאתם לישראל. בדרך לביתם , אין בה כל צורך.
כ-100 אנשים בדרך לביתם נדחקו לפני קרסולת הברזל שבפתח, שהיא אחת מן השלוש שעליהם לעבור בשובם לכפר. אין בדיקה אישית. האדם היחיד מטעם משרד הביטחון היה פועל אשר אחז בכלי ניקוי. פלסטיני. רק המצלמות מלמעלה משקיפות. כאשר הגענו, פעלו קרוסלות
-הברזל לסירוגין: נסגרו, נפתחו, נסגרו, נפתחו. הדוחק של הממתינים התעצם. אחר כך מישהו בלתי-נראה לחץ מן הסתם על הכפתור הנדרש והמעבר נעשה סדיר. כולם עברו בזה אחר זה בקרוסלת-הברזל. מכוניות נוספות פלטו אנשים נוספים. הדבר כנראה חזר על עצמו. עזבנו.
"בתחילה דבק בחכמת השוטים המרדנית הגורסת כי דבר שאסור שיהיה קיים ודאי אינו קיים. אבל רק בתחילה... כשלא עמדה בפני השררה העוינת שום התנגדות גלויה לעין, נהייתה הכניעה לה בלתי נמנעת לחלוטין" (ז'אן אמרי, בגבולות הרוח האנושית)