גוכיה, זעתרה (תפוח), חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום א' 23.5.10, אחה"צ

צופות: 
עדה ה., דיצה י. , רינה צ.(כותבת)
23/05/2010
|
אחה"צ

לפני 10 ימים שדדו מתנחלים ממחולה כבש ממשפחה בדואית  המתגוררת ליד רועי.

כמו בכל ביקור בגדה אנו מגלות סימנים שונים למגמה לעשות את חיי  הבידואים לבלתי אפשריים כדי שיעזבו את הבקעה:

- שער גוכיה אינו נפתח בזמנים המצומצמים שהוא אמור להפתח, כנראה כחלק ממדיניות ההפרדה בין הגדה לבקעה, ומניעת שירותים בסיסיים (מרפאה, בנק,וכד') מהאוכלוסיה הבדואית של צפון הבקעה.

- הכרזה על כל השטח שמצפון למחסום חמרה כעל שטח אש האסור בכניסה , הכרזה שעדיין אינה ממומשת ושפירושה גירוש (לאן?) של כל הבדואים באזור.

- עוד הוראה שמטרתה לגזול מהבדואים את מי המעיינות ומי התהום באזור ולהעברתם למתנחלים – הגבלה בעומק חפירת בארות. ישראל שואבת כל שנה 33.9 מיליון מ"ק מיםinfo-icon בבקעת הירדן לשימוש ישראלי.

-  איסור בנייה גם על שטח פרטי, אפילו מכלאות לצאן.

בדרך, כרגיל – מרדה פתוחה, זיתא חסומה. צומת זעתרה- אין פעילות חריגה.
שער אפרים – מחסום בכניסה לבקעה בודק פלסטינים.
כמה ק"מ בכיוון צפון מגיתית אנו רואות את השדות שבהם מגדל מתנחל ירקות. הוא גר בדרום הבקעה וקיבל לפחות 10 דונם וכמובן הקצאת מים (ירקות צורכים הרבה מים) והקים גם בית אריזה. וזאת בזמן שהבדואים נאלצים לקנות מים ביוקר ולהוביל אותם ממרחקים.

לפני מחסום חמרה נכנסנו לבית. קיבלו את פנינו במאור פנים גבר ואישה ובן צעיר. הם מרוצים מחייהם, אין להם בעיות עם השכנים היהודים. אבל כשמתחילים לגרד מוצאים אצל כל תושב בבקעה את תוצאות מדיניות הכיבוש. ראינו שם בור מים ריק ומוזנח ואז הם סיפרו שהיתה להם באר שממנה שאבו מים לצורכי המשפחה ובעלי החיים (המשפחה מונה 22 נפשות) אבל היא התייבשה. הסיבה- אסור  להם לחפור בארות מעבר ל-170 מ' עומק. בהתנחלות בקעות הסמוכה יש בארות ללא מגבלה של עומק, וכך הם קולטים את כל מי התהום באזור. בחמרה (יישוב פלסטיני) הסמוכה יש שלוש בארות שגם הן התייבשו. עכשיו קונה המשפחה מים במכלים ומשלמת 120 שקל  עבור מיכל של 15 קוב. המחסור במים לא מאפשר להם לעסוק בחקלאות בעוד שבבקעות החקלאות פורחת.
הראו לנו צו של מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי משנת 2008 על הפסקת בנייה של שלוש סככות לבקר. בכלל מאז הכיבוש אין מתירים להם לבנות דבר למרות שהקרקע שייכת להם ורשומה בטאבו. למזלם בית המגורים נבנה לפני 1967. הם הראו לנו עוד צו מ-2005 לסילוק מקרקע במרחק מקום, אבל בערבית הדלה שלנו לא הבנו מה הסיבה.

מחסום חמרה- 12.50-13.25
2 חיילים בודקים רכבים פעם מכיוון זה ופעם מהכיוון השני, עושים הפסקות בבדיקה, ולמרות שהתנועה די מתה בשעה 13.15 התאספו 9 מכוניות מכיוון דרום ועוד 2 מכיוון מזרח. אנחנו מתזמנות 8 דקות זמן המתנה.
פתאום שמענו צעקות בלתי סבירות מכיוון המחסום (כדי לא להתווכח עם החיילים עמדנו מחוץ לגדר המקיפה אותו). הסתבר שאחד החיילים, משום מה, ללא גירוי חיצוני, פתח בצעקות וקללות כלפי הפלסטינים העוברים במחסום. כשהתקרבנו הוא התחיל לנהל איתנו שיחה בצעקות גם כן (מאין אנחנו וכד').

הנוסעים מכיוון שכם חייבים לרדת מהרכב ולעבור דרך מעבר הולכי הרגל. הם יוצאים כשהם מתקנים את בגדיהם וחגורותיהם בידיהם . 

התנועה אל הבקעה מבודלת, כלומר כניסת פלסטינים מן הגדה לאזור הבקעה מוגבלת. רק מכוניות שבעליהן והנהג שלהן הם תושבים קבועים בבקעה רשאים להיכנס לבקעה.


אנחנו עוברות על פני שטחים גדולים של חממות ומטעים מבהיקים בירוק של התנחלות רועי . לפי הלמ"ס גרו שם בסוף 2008 בסך הכל 122 אנשים. לפי מאמר של אמירה הס בהארץ מ-9.2.07 מוקצבת לכל משפחה ברועי מכסה של 40.000 (!) קוב לשנה במחיר הנע בין 1.5-3.5 שקל לקוב.
לפי מאמר אחר של אמירה בוואללה מיום 8.3.08 שואבת ישראל בבקעת הירדן 33.9 מיליון קוב מים כל שנה לשימוש ישראלי .

באזור התנחלות רועי נכנסנו למאהל שבו אנו מבקרות כרגיל. שלוש נשים חביבות ושני ילדים קטנים. הגדולים לומדים בבי"ס ומתגוררים כל השבוע בעוג'ה בגלל בעיות של מרחק. אילו שער גוכיה היה פתוח  הם היו לומדים ודאי בטמון ומגיעים כל יום הביתה. הן מספרות לנו שלפני 10 ימים הגיע טנדר מיצובישי לבן שמספרו 5554617 עם שלושה מתנחלים ממחולה ושדדו מהם כבש. הם התלוננו במת"ק ביריחו אבל מאז לא היתה תגובה. העברנו את הפרטים ל"יש דין". לפני כשנה גנבו להם מתנחלים מחמדת סוס, והרשויות לא עשו דבר.


לאורך כל הדרך מצפון לחמרה פזורים השלטים "סכנה. שטח אש. הכניסה אסורה". זהו אות אזהרה לכוונה לגרש את כל הבדואים מאיזור זה של צפון הגדה.

מחסום תיאסיר -14.30-14.40
פיספסנו את הילדים מחמאם אל מליכ החוזרים מבי"הס בתיאסיר.
גם כאן מי שמגיע מכיוון מערב צריך לרדת מהרכב ולעבור במעבר הולכי הרגל.
לא ראינו היום את טקס הפשלת החולצה וסיבוב שהיה נהוג במחסום.
בשעה זו התנועה דלילה.

שער גוכיה – 15.15- 15.30
מצפון לשער ומדרומו נמתח דייק עפר לאורך קילומטרים במקביל לדרך אלון, רק כמה עשרות מטרים מערבית לו. ערמות עפר אלה נועדו לחסום את תנועת הבדואים מהבקעה לגדה ולהפך - שלא דרך המחסומים. השער עצמו, שאמור להפתח 3 פעמים בשבוע לחצי שעה בבוקר וחצי שעה אח"הצ – סגור. למרות שזו השעה שבה הוא צריך להיות פתוח.  בכל הפעמים שביקרנו במקום באותה שעה - הוא תמיד היה  סגור.כ שאנו מצלצלות למת"ק אנו מקבלות תירוצים שונים. ואז אין ברירה אלא להגיע למסקנה שזו המדיניות.
פעם אחת חיכו שני טרקטורים ורק לאחר שצלצלנו הגיעו החיילים. בשאר הפעמים אף אחד לא חיכה ליד השער, אולי כי הם יודעים שהשער יהיה סגור. לפני חודשיים נתפסו כמה פועלים מטמון שעקפו את השער וקיבלו קנס גבוה. אחרי זה הוקמו ערימות עפר שאינן מאפשרות את העקיפה. הפעם דיברנו עם הרמת"ק איציק דרעי. הוא אמר שיברר. כשחזרנו אליו קיבלנו את המשיבון. השער הזה מנתק את הבדואים באזור מן העיירה טמון, שבה יש שירותים חיוניים – בית ספר, בנק, מרפאה וכו'. עברנו ליד הגבעה שבה הקימו מתנחלים ממשכיות לפני כחודש אוהל כדי לסלק את האוהל הבידואי, למרות שעמד על קרקע פרטית . הגבעה היתה ריקה.