אבו דיס, קונטיינר (ואדי נאר), שיח' סעד, יום ב' 31.12.07, אחה"צ
שיח' סעד
המורכבות של הבעיות שהתושבים חסרי האישורים עומדים בפניהם הוסברו לנו בפרוטרוט. האשה המלמדת בג'בל מוכאבר הסבירה שלוקח לה כשעה וחצי בבוקר להגיע לעבודה, בגלל שכל אישור נבדק בקפידה. כתוצאה מכך היא וילדי בית הספר צריכים לעזוב את הבתים בשעה 06:30 ולעמוד בתור (בגשם ובשמש) לפני שהם יכולים לצאת לעלות על ההסעות לבתי הספר. זה כולל מספר ילדים עם צרכים מיוחדים, וילדים על קביים. טוסטוס לבן שחונה למטה משמש כאמבולנס מקומי. הוא שייך לאחד התושבים שיש לו תעודת זהות כחולה והוא עוזר במעבר של אלה שאינם יכולים ללכת עד שהם מגיעים לאמבולנס, שאין לו התר להכנס לשכונה. תושב אחד מת מהתקף לב בזמן שנעשתה לו החייאה במחסום.
מעט מאוד אנשים עברו במחסום, רובם נשים. זה היה באמצע היום והיינו להוטים להמשך בגלל האורחים שלנו. שני הזרים התחננו בפנינו לבקש עבורם אישור להשאר ולבקר את המארחים שלהם בבתיהם, והאישור ניתן.
משם נסענו דרך סילואן אל שער האשפתות דרך הר הזיתים לאבו דיס. נסענו למלון וראינו את השער הסגור. חיילת שחשבה שאנחנו מתנחלים הציעה לנו את עזרתה באדיבות, ואז הבינה מי אנחנו ונעלמה.
נשלחנו הלאה, בטענה שהמקום "שטח צבאי סגור
". איש לא עבר במקום. עזבנו דרך א-טור לצד הישראלי של מחסום זיתים, רק כדי להראות את ההבדל בין הצדדים, לפני שהמשכנו כל הדרך סביב, דרך מעלה אדומים, אל עזריה ואבו דיס לצד הפלשתינאי המוזנח שלא היה מסומן.
מעט מאוד אנשים עברו. התבוננו בשלטים הברורים של המת"ק.
הבדיקה במקום נעשית באופן רנדומלי, אבל היא איטית מאוד. לקח לטור יותר מעשרים דקות להתקדם ליד אנשי מג"ב עם קסדות ושחפ"צים. נאמר לנו בבטחון שעלינו "לזוז ולתפוס מחסה. אני יודע מה אני אומר, ואתן תחת אחריותי כל זמן שאתן באזור המחסום, ויש אזהרות". בשום אופן לא יכולנו להבין למה שלושה אנשים לא הורשו לחזור למיניבוסים בהם נסעו, אבל לא הושמו תחת שמירה.
התור של הולכי הרגל (פועלים שחוזרים הביתה) התקדם גם הוא באיטיות לאורך הגדר והמגנומטר שכנראה לא פעל. שוב נאמר לנו לזוז ולקחת מחסה מאחורי המכונית שלנו. כשהחלטנו לעזוב הותר לנו לחזור דרך קידר, מכיון שהוא "לא מעז" לשלוח אותנו חזרה בדרך בה באנו.