חבלה, מעבר אליהו, ראס עטיה, יום ה' 11.2.10, אחה"צ

צופות: 
סוזן ל' (מדווחת); אורחות: מריאן ב', יוארן ב', פלוריאן ה'
11/02/2010
|
אחה"צ

סיכום
איסורים אינספור הוטלו על הפלסטינים ע"י מחסום ההפרדה - הגבלות על זכותם להגיע אל אדמותיהם ולעבד אותם, הזכות לעבודה, לנוע בחופשיות ואפשרות לדרוש את הזכויות, שמהן נהנית, בד"כ, אוכלוסייה מקומית. הממשל האזרחי מנפיק היתרים לעבור בשערים חקלאיים מסוימים, אשר נפתחים בהתאם לגחמות השלטונות; חברים וקרובים אינם מורשים לבקר, אסור לאנשים לחלות או ללדת באמצע הלילה (ה"שעריםinfo-icon" סגורים, בד"כ, בין השעות 18:00 ו-06:00); הם אינם יכולים להכניס כמויות גדולות של אוכל, הם אינם יכולים לקבל חשמל ועדריהם אינם יכולים לרעות בבטחה, כי יש רק אדמה מועטה לרעייתם - כל זה מתוכנן להחניק את אלו שחיים באזור התפר.
אין כמעט מדברים על המובלעות שמסביב להרבה מההתנחלויות בצפון הגדה המערבית; לעתים הם אינן מופיעות במפות - בודאי לא במפות ישראליות. אולם, אלו המקומות שבהם מתרחשות הרבה מהפעילות של הכיבוש בת  42 השנים. המובלעות הם כיסים שנוצרו ע"י מחסום ההפרדה, שהולך וגדל ומשרך דרכו לעתים במרחק של עד חמישה ק"מ מהקו הירוק. קהיליות של פלסטינים נלכדות בין הקו הירוק ומחסום ההפרדה. נראה שהשלטונות כבר מתייחסים אליהם כחלק מ"מדינת ישראל" עצמה. המדיניות מיושמת ע"י הצבא, הממשל האזרחי, משרד הביטחון והעיריות. כולם היינו הך: זוהי מדיניותה של ישראל. אדמה הופקעה מהבעלים הפלסטינים, כדי לבנות חומה מ"אבן ירושלמית" מזוכך, עוד מחסום הפרדה, עבור המתנחלים שכבר נמצאים במקום ועבור אלו שעוד יגיעו (אלפי מנשה, צופים). הנוף האביבי המרהיב הוא עבור הישראלים בלבד. על הפלסטינים לסבול. אולם אין "מדיניות" זו נחשפת במפורש. זה מה שאנו מסיקות  ומנטרות ועל כך אנו מדווחות, ממחסומים שעדיין קיימים, או מכאלו שכבר אינם, ומביקורינו במחסום ההפרדה שכבר קיים ובחומה שמתהווה.
11:20 שער מס' 1392 חבלה
השער נפתח זה עתה, אולם בצדו הרחוק פתוח רק חציו לחלוטין, דבר שמקשה על כלי הרכב לעבור. יש קהל משני הצדדים. גברים ממתינים בצד שבו אנו עומדות, ובצד הרחוק של מחסום ההפרדה נראה תור של כלי רכב, שנושאים תוצרת של משתלות, כמו עצי תמר צעירים. הדלת של ביתן הבטון, שם נבדקות תעודות הזהות, שלא בשדה ראייתנו, פתוח. חם - 25 מעלות או יותר, ועדיין עוד לא אמצע פברואר.
המעבר להולכי הרגל, שמחכים משני צידי מחסום ההפרדה, הוא אטי מאד. אנו קוראות למפקד, שעושה עצמו כלא שומע, ואח"כ אומר: "זה בסדר". עבור מי? בטח לא עבור הפלסטינים המחכים בסבלנות. אין אנו יכולות לקבל הבהרות נוספות מהצבא כאן.
מאידך, אנו שומעות מהאיש שאנו קוראות לו "הקאובוי", ומחברו, בעל המשתלה, כמה קשה ל"קאובוי" לרעות את צאנו ולעבור הלוך וחזור, עם צאנו, דרך שער מס' 1392, בשעות המאושרות לפתיחה ע"י הצבא. כמעט ולא נשארה אדמת מרעה בין קלקיליה לבין מחסום ההפרדה, בטח לא מספיק לצרכים הרגילים של הצאן.
אין משמרת של מחסוםWATCH, שבה אין אנו לומדות על עוד מגבלה על חייהם של הפלסטינים (ועל החיות שלהם).
אנו עוזבות את כביש מס' 55 ונוסעות לכיוון אלפי מנשה, שם נראים בבירור העגורנים, העסוקים בבנייה חדשה; וכן סלילת הכביש החדש בתוך הוואדי, בצידו הדרומי של היישוב, אשר מתקדמת, באטיות, ככביש חדש ו/או כמחסום. אין עבודה בחומה - היא הושלמה ושוב יש כאן אמירה של עובדה מוגמרת, בשטח, ששם הופקעו אדמות - מטעי זיתים, שהם מקור הפרנסה העיקרי כאן - של הכפר השכן, ראס אטיה. אנו ממשיכות בדרך העקלקלה, דרך נופים ירוקים במיוחד לכפר אזור התפר של:
12:30 ראס עטיה
המיניבוס, שנתרם ע"י ממשלת איטליה, בעל ציור של יונה לבנה על דפנותיו, שראינו לפני ארבעה ימים מבצע הסעות הלוך ושוב, בין כפר אזור התפר לבין בית הספר התיכוני בחירבת -א-דאבה, מעוכב ע"י החיילים במחסום ההפרדה ונאלץ לחזור על עקבותיו. הנהג רותח. "זאת הפעם השנייה שזה קורה, הוא מתאונן, "האם אתם חלק מקבוצתה של עדנה?". אנו מהנהנות בהסכמה והוא מבקש את עזרתנו. קודם אנו שואלות את הצבא והסמל, המפקד, נדב, מתפלא, שרק ביום ראשון שעבר לא היו בעיות. הוא אינו ניתן לשכנוע ופורץ בנאום התרסה ארוך, המתייחס למורים וההיתרים שלהם ומה שעליהם לעשות כשהם עוברים מהכפר שלהם בבוקר ומה מצפים מהם כשהם רוצים לחזור הביתה.
אנו מודיעות לנהג שנתקשר למת"ק, ועושות כך, דרך תמי; הנהג משוחח אתה, בחושבו תחילה שזו עדנה. הכול במצב של קיפאון. המיניבוס עומד ליד מקום החנייה של המכונית שלנו ואנשים אחרים גם כן אינם מורשים לעבור את מחסום ההפרדה. מורה בגיל העמידה מצטרף אלינו ומראה לנו את שלושת ה"היתרים" שלו: תעודת זהות, תעודת מורה והיתר המתיר, לו במפורש לעבור במחסום זה. כל ההיתרים בסדר, אך לא עבור קבוצה זו של חיילים. המורה בעל הוותק, בא מכפר תולת, שאליו אפשר להגיע רק ע"י מעבר מחסום ההפרדה. "ראו", אומר חמדאלה, "שם נמצאת המכונית שלי בצד השני. השארתי אותה שם הבוקר. עכשיו הם אינם מרשים לי לחזור אליה." האבסורד במצב היה מתאים לבקט. אולם המציאות היומיומית מוצגת ע"י צה"ל.
12:55- לפתע, מופיע הג'יפ הלבן המוכר של המת"ק, ולאחריו הרכב המשטרתי הכחול, המוכר אף הוא, כאילו במעשה קסמים. ובכן, לא בדיוק. שיחת הטלפון של תמי הניבה תוצאות.
המת"ק מעמיד את הג'יפ שלו באמצע מחסום ההפרדה, יורד ממנו ומדבר עם החיילים המתקבצים באמצע הדרך; אז הוא מתרחק, כדי לדבר בטלפון. הרכב המשטרתי הכחול עומד מחוץ למבנה הבטון, שבו נמצאים המחשבים ושדרכו חייבים תושבי ראס-עטיה לעבור, לפני שהם עוזבים את המובלעת.
13:00- המיניבוס, עדיין מלא נוסעים, הרבה מהם מורות, נעמד במקום שממנו יוכל לעבור את מחסום ההפרדה. הנהג מספר לנו שהחיילים דורשים שכל הנוסעים ירדו, אולם הוא אומר שהם יסרבו (אחרי הכול הם בדרך לביתם); ואכן המיניבוס עובר כשכל הנוסעים נשארים בתוכו וגם הרכב המשטרתי עוזב בזמן שאנו עוזבות. זהו סופו של עוד "תקרית", ללא פרובוקציה, על קו התפר.
13:05 -- שער אליהו פנוי, השוטרים ממוקמים בתוך הביתנים החדשים ואנו שמות פעמינו אל הכפר נבי אליאס, כדי לנפוש.