יום ה' 12.11.09, אחה"צ

 שייח ג'ראח
14.00 - 16.30
 
התכוונו לצאת לקלנדיה, אך החלטנו לבקר בדרך אצל מפוני שייח ג'ראח. כשיצאנו מהם נראה היה לנו שהשעה מאוחרת מכדי להספיק לצפות בנעשה בקלנדיה וחזרנו הביתה.
שניים משמונה האחים שפונו, יושבים על המדרכה שממול לבתיהם. על הבית הגובל עם הכביש מתנוסס דגל ישראל, על הקיר, לעומת זאת, מצויר דגל אשף. יחד עם האחים יושבות שתי נשים, וסביבם מתרוצצים ילדים. יריעת בד מתוחה על חלק של המדרכה, מתחתיה מזרון וכמה שרפרפים. תרמילים ובהם מעט הציוד שיש לשוכני ה"אוהל" הזה משתלשלים מה"תקרה"/ענף העץ שמתחתיו מסתתרים היושבים. עוד כמה מזרונים ניצבים בצד, כנראה משמשים בלילה בני משפחה רבים המצטופפים במקום מגורים דל זה. המפונים מספרים את סיפורם בעברית צחה ומצהירים כי לא יזוזו ממקום זה עד אשר יפונו בתיהם מהמתנחלים שהתיישבו בהם.
בין הדברים שמספרים המפונים, מעבר לסיפור ההיסטורי והמשפטי על הבתים בשייח ג'ראח, הם סיפרו על התנהגות כוחות הפינוי והמשטרה כלפיהם. המפנים הוציאו מהדירות את כל הרהיטים והציוד החשמלי והעבירו אותם למגרש מעברו השני של כביש מספר 1. שם פרקו הכל ולא גילו למפונים על מיקום רכושם. כאשר נודע להם הדבר, חלקו הארי של הרכוש נגנב והאחר הושחת. אשר למשטרה; זו באה מדי כמה ימים והורסת את האוהל הדל המשמש להם מחסה ומחרימה את כל מה שיש בו; שמיכות, שהובאו על ידי אנשים טובים, וכל מה שניתן לשים עליו את היד.
יחד עם המפונים יושבים גם כמה מתנדבים מארצות שונות; כשהיינו שם היו שני אמריקאים, אנגלי אחד ומעט מאוחר יותר הגיעו שלושה צעירים דוברי אנגלית (לא שאלנו מניין הם) שבאו לבלות שם גם את שעות הלילה. כשאנחנו הגענו, פנה אחד המתנדבים ושאל האם נישאר עד לשובו. כנראה שיש עיקרון בין המתנדבים שלא להשאיר את המפונים לבד לגורלם.
אשר למתנחלים המתגוררים ללא הפרעה בבתים שהוחרמו, אלה מנסים לקיים תפילות הפגנתיות לפני "בתיהם". המפונים אינם טומנים ידיהם בצלחת ומזמינים אורחים משגרירויות זרות ושאר מעוניינים, דווקא לשעת התפילה של יום שישי לפנות ערב, ומסכלים את כוונת עבודת השם ההמונית.