כשב-2001 החלה קבוצת נשים קטנה לראות תורים ארוכים וצפופים משתרכים להם לעבר מחסום ארעי, הן לא הבינו מה המראה הזה. התקרבו למקום ולנגד עיניהם הן ראו, גברים ונשים בגילאים שונים, מנסים לעבור
מצדה האחד של ירושלים לעברה השני. מאז, ממחסום ארעי אחד, מלאו אזורים שלמים במחסומים שמצרים את דרכם של פלסטינים ממקום מגוריהם, לעבודה, ללימודים, לבתי ספר ובתי חולים. לפעמים חוסמים לגמרי, לפעמים מוליכים אותם במסלולים מייגעים בחיי היומיום.
ב-2009, בתקופת כהונתו של ברק אובמה, הוסרו הרוב המחסומים הגדולים סביב הערים הפלסטיניות הגדולות ונותרו מחסומים חקלאיים, מחסומי יציאה לפועלים היוצאים לעבודה בישראל ומחסומים ארעיים.
והנה, בימים האחרונים, צפו חברותי ממחסום ווטש באזור הצפון, בתופעה שנדמה שעברה מהעולם. תמונות קשות של פועלים מצטופפים ונדחקים האחד על השני ומחכים לפתיחת המחסום. למחרת, חזרה התמונה הקשה
והמזעזעת ביתר שאת.
מצטערת על ההשוואה, אך לי המראות הזכירו את ההובלות של בקר במשאיות, דחוסים עד אפס מקום. מחסום ברטעה. השעה 03.30. המחסום נפתח ב-05.00 . כך הם יעמדו שעה וחצי וישמרו על תורם שאף אחד לא
יעבור אותם. משם הם יצאו לעמל יומם בבנייה, בחקלאות ובעבודות שאנחנו כבר נפרדנו מהן לפני שנים. הם בונים את בתינו. מגדלים את הירקות שאותם אנו צורכים. בונים לנו עיר. ממשיכים לבנות לנו ארץ.
ההסבר לתופעה זו שהתחדשה לאחר שנים, הם הפיגועים בשבועיים האחרונים. חברות הארגון דיווחו לא מעט על הפרצות המרובות בגדר (והדיווחים מצויים באתר שלנו). הפועלים שבחלקם עברו בפרצות בגדר ההפרדה, שוב אינם יכולים לעבור שם והם מתנקזים במחסום. ידוע לנו שגם חלק מן הפועלים בעלי רישיונות עבודה בישראל, העדיפו לעבור בפרצות - ולא לעבור את ההשפלה והדוחק במחסומים, שכדי להגיע אליהם, צריך לעבור דרך ארוכה.
אנחנו ידענו. כולם ידעו. העלימו עין.
איננו נכנסות לדיון איך צריכים הפועלים להיכנס לעבודה בישראל, שהרי דעתנו ידועה שרצוי להקל עליהם ככל האפשר - אבל התופעה הנגלית בצילומים מעידה כאלף עדים שהדרך הקיימת אינה עונה על הצרכים, ולא אחת גורמת לפציעות בזמן השהייה לפתיחת המחסום ומגבירה את האיבה לישראל.
זו הזדמנות להשמיע קול כנגד מתווה הקואליציה הנוכחית שלא לטפל בסכסוך. אפשר אפילו לומר שזו תמימות, או עיוורון שבהתכוונות, לחשוב שהסכסוך בינינו יחכה לימים מתאימים יותר להתדיינות בניסיון לפתור אותו. הפיל שבחדר הולך וגדל ושטחו של החדר מצטמצם. ואנו ממשיכים ועוצמים את עינינו. הסטטיות במצב, מלבה את האיבה בת עשרות השנים וכמורסה, היא מתעצמת. צעירים פלסטינים חסרי פרנסה ועתיד גדלים במחנות פליטים ובמובלעות ללא אור בקצה המנהרה. עד שיום אחד קם צעיר שמרגיש שאין לו מה להפסיד ומתוך שנאה תהומית יוצא למשימת התאבדות.
ואנו, מסתכלות בצילומי הצעירים, בנינו, שנרצחו והשאירו משפחות דואבות לנצח, ומנסות להרהר, מדוע לא עולה על דעת המנהיגים לאורך השנים לחפש מוצא לסכסוך הדמים, שלא באמצעות הכוח?
אין בדבריי אלה הצדקה למעשים טרור נפשעים, אך השעה דוחקת, כי ללא לחלוקה צודקת ושוויונית של הארץ הזו, לא ישררו שלום וביטחון במקום האהוב הזה.