"לקחתי את העבר, ארזתי ושמתי בחוץ. זה לא שלי יותר"

בספרה החדש "במקום גרניום" נעה הסופרת והמתרגמת ליה נירגד בין נעוריה בארגנטינה לנישואים שהתפרקו. בראיון היא מספרת מה החזיר אותה לכתיבה, למה הפסיקה את פעילותה במחסום ווטש ומדוע חשוב לה לטהר את שמו של אביה

בגיל 55 החליטה הסופרת והמתרגמת ליה נירגד לחזור לכתוב. בינה לבינה ניסחה את הכללים: היא תכתוב בכל יום, כמה שתרצה, תנהל עם עצמה שיחה על יופי, על ההווה ועל החיים. היא הניחה שתצא לטיול נעים במרחבי תודעתה, אלא שדי מהר התברר שלכתיבה היו תוכניות אחרות בשבילה. "במקום טיול נעים שאמור היה להיות מעין שיטוט של בין ערביים, מצאתי את עצמי בעיצומו של מסע אלונקות לפרצוף. ידעתי שהרבה מאוד פעמים בחיים הכתיבה שירתה אותי כדי לפגוש את עצמי. מתוך זה שאני כותבת, דברים מתבהרים לי, אבל לא חשבתי לאן אגיע ומה יקרה לי בדרך".

"במקום גרניום", ספרה החדש של נירגד, השביעי במספר (הוצאת חרגול), הוא מעין אוטוביוגרפיה או ממואר שהולך ומתברר ככזה. כך היה גם עבור נירגד עצמה שגילתה כי הנפש מבקשת לשוב אל העבר, להתעמק בקורות חיים ובשכבות שהוסתרו, להתמודד עם עלבונות ישנים שכיבכול התגברה עליהם, לחזור אל מה שחשבה ומה שהיא זוכרת. "במקום גרניום", מפני שאילו יכלה, היתה מקימה מוזיאון לצמח החביב עליה, אבל במקום זאת נלכדה בדימוי ונאבדה בין מסדרונות הזיכרון עד שהכתיבה פילסה לה דרך החוצה.

"מבחינתי לא כתבתי אוטוביוגרפיה, זה לא מה שבאתי לעשות", היא מהרהרת. "באתי לשוחח בכתב עם עצמי. אבל אני לא כותבת תמימה, כבר הוצאתי ספרים וכתבתי סוגים שונים של כתיבה. אני כותבת ועולות בי המחשבות האם זה יפה, האם זה יעניין מישהו אחר ואם כך, עד לאן אני רוצה להיכנס ומה לחשוף? הספר חשוף, אבל יש דברים שלא רציתי להיכנס אליהם".

"היתה אימה בהוצאת הספר. היום, אחרי שהספר ראה אור, אני במקום אחר. כשראיתי בסטימצקי את הספר עם מדבקת חמישים אחוז הנחה, זה עשה לי כיף לא נורמלי"

זמן סוער לנפש

היא החלה לכתוב כשאמה היתה חולה מאוד. כעבור זמן קצר היא מתה. הספר, שנכתב בישראל ובטיול באוסטרליה, מתייחס לאם וליחסים איתה, אבל גם לנעוריה וילדותה של נירגד, בתו של שגריר ישראל בארגנטינה, רם נירגד (ואחותה של השחקנית לירון נירגד), לנישואיה הראשונים שהתפרקו ולפעילויות שהיתה מעורבת בהן. נירגד היתה פעילה בולטת ב"מחסום ווטש" ואחד מספריה, "חורף בקלנדיה", תיעד חודשים של עמידה במחסום. אחרי המחאה החברתית של 2011, הקימו היא ובן זוגה, הבלשן דניאל דור, את "המשמר החברתי" המפקח על עבודת הכנסת.

"אני לא כל כך אוהבת להמציא סיפורים", היא מחייכת. "זאת לא הכתיבה הכי טבעית לי. הכי טבעי לי ספר כמו 'חורף בקלנדיה', שנכתב בעוצמה, מתוך דחף וגם כאקט פוליטי. כתיבה כזאת יוצאת ממקום אחר, לא מנסה להשיג מטרה אלא היא הכרחית בפני עצמה ואז היא גם במיטבה. חשבתי, את מי יעניין לקרוא אותי כותבת עוד ועוד מנהמת לבי, והאם אני רוצה באמת לחפור בפצעים שלי כדי שיהיה לי מה לכתוב. שאלות קשות, ולכן הרבה שנים לא כתבתי. לא רציתי להמציא סיפורים ולא רציתי לעסוק בצרות שלי אלא להיפרד מהן. אבל אז התגעגעתי לכתיבה והחלטתי שכן, כל יום, וזהו".

במטרה תרפויתית?

"לא יודעת והיום כבר קשה לשחזר. לספר לקח זמן להשתלט עלי ולהבין שזה מה שצריך עכשיו להיכתב. יש משהו שחשבתי שהוא סגור ופתור וכבר מאחורי. הייתי בשנות החמישים לחיי כשהתחלתי, ומה לי ולטראומות נעורים. כבר עבדנו הרבה כדי להשתחרר. ואז פתאום הגולם קם על יוצרו והספר פתאום משך אותי לתהומות ולבורות שאפילו לא היה לי קשר איתם".

אולי הקירבה למוות של אמך, שאת כותבת עליה, מעוררת את הדחף הזה. כשההורה הקשיש שלך חולה ומת זה עושה משהו בנפש.

"זה זמן סוער לנפש ואני הכנסתי את עצמי לתהליך, אבל כבר לפני כן זה התחיל לבעבע. היו דברים שמרגע שהתחלתי לדבר לעצמי — הידפקו בחושך ורצו לצאת".

אחד הדברים האלה הוא ילדותה ונעוריה כבת השגריר במדינה שבה שרר שלטון החונטה הצבאית, נציג של מדינה זרה המוכרת נשק לאותו שלטון —  שרדף גם יהודים. נירגד כותבת על ילדות ועל נעורי שמנת לכאורה שמסתירים אפלה גדולה הרוחשת מתחת. זמן קצר אחרי ששבה המשפחה לארץ, התגלה סרטן בגופו של אביה והוא מת כשהיתה כבת 17. היא מהרהרת בספר ברעיון של טיהור שמו ותוהה האם המעשים שנדרש לעשות בתפקידו הכריעו אותו. והקורא שואל את עצמו האם התנסויות הנעורים הללו קשורות לפעילות הפוליטית והחברתית שלה, שנים אחר כך.

"ההורים שלי הם אנשי מפלגת העבודה. אמא שלי באה איתי פעם אחת למחסום. היא כבר היתה בת 75. היה לה חשוב והיא הבינה שאני עושה מעשה שאינו שונה מהמעשה הציוני שלהם"

"הורגלתי, וזו תפישה שמשותפת לי ולהורי, לראות לא רק אותי כאינדיבידואל אלא כמי שיש לה אחריות חברתית רחבה יותר", היא מוסיפה. "זה חלק ממורשת אבות ואמהות. השגרירות בארגנטינה הפיצה לנו הסברה: איך להסביר את האיומים על ישראל הקטנה, דע מה תשיב. כל אחד ייצג את המדינה. כל זה, לצד המפגש עם המציאות הישראלית בגיל 17 — התהפך. שניים־שלושה מפגשים עם המציאות והכל קרס. לא ידעתי אם זה קשור ישירות לאבא שלי. ההורים שלי הם אנשי מפלגת העבודה. אמא שלי באה איתי פעם אחת למחסום. היא כבר היתה בת 75. היה לה חשוב והיא הבינה שאני עושה מעשה שאינו שונה מהמעשה הציוני שלהם, מבחינת פעולה לטובת הכלל. זה היה יותר דומה מאשר שונה. ולגבי הסיפור של אבא שלי, הוא פשוט כבר עלה כל כך הרבה פעמים לאורך השנים".

זאת את שכותבת בספר במונחים של לטהר את שמו.

"הפתיע אותי שכך כתבתי. כבר באותן שנים היו מהלכים ביקורתיים בארץ שטענו שישראל מוכרת נשק לחונטה. בארגנטינה רדפו את כולם, אבל יהודי שתפסו — היו מתעללים בו אחרת. בכתבה שהתפרסמה אז ובעוד פרסומים זה חזר שוב ושוב. כמו שהספקתי להכיר את אבא שלי, ולא הספקתי הרבה, הוא היה מסוגל להתמודד עם שתי משימות שהוטלו עליו במקביל: האחת לקדם את מדינת ישראל, את קשריה, המסחר שלה, גם בנשק וכולי וכולי, ואיפה שאפשר — להציל יהודים. אנשים מצליחים לחיות במציאות פרדוקסלית. ברמה כלשהי, זה גם גמר עליו, כי חזרנו לארץ וכמה חודשים אחרי זה אובחן הסרטן והוא מת. יש מי שיאמרו שהמציאות המסובכת הזאת עלתה לו בבריאות. הוא היה במצב בלתי אפשרי ופעל כמידת יכולתו".

נהפכת לפעילה ב"מחסום ווטש" בתחילת שנות ה–2000, כתבת על זה ספר, ניכר שלא הצלחת להכיל עוולות.

"הייתי פעילה שנתיים. הספר נכתב בחודשים הראשונים והמשכתי אחריו ללכת. התייאשתי, זו האמת. אין לזה סוף. יתרה מזאת, המחסום שהכרתי היה מאולתר ומבורדק ובתוך הברדק היה מקום למשא ומתן. מאז המחסום עבר שכלול והוא מסודר ובמחסום המסודר אין אינטראקציה. זה נראה לכאורה יותר מכובד אבל זה בעצם מקובע, הכל משומן ויעיל ואין הנקודה שבה אפשר להכניס טריז.

"חוץ מזה כתבתי את הספר ב–2003 וב–2005 באה ההתנתקות, ומרגע שהיתה ההתנתקות היה ברור שאנחנו הולכים לצרות איומות ונוראות. זה נראה כמו סוף פסוק לניסיון לשנות את המציאות. עד 2011 נכנסתי לאיזה דיכאון פוליטי ואז היה נראה שהתעוררה איזו בערה שאפשר לעשות איתה משהו. חשבתי אז שזאת דרך אולי ארוכה יותר, אבל אולי יהיה אפשר להגיע מעניי עירנו אל המסביב. זה לא מוכיח את עצמו".

מביטה בזיכרונות כמעט בקור

היא כבר לא פעילה פוליטית אבל את העיניים הפקוחות לרווחה שלה היא מתקשה לעצום. בשנים האחרונות היא מתגוררת במושב עופר בכרמל, בבית מבודד שגם בנוף הנשקף ממנו היא מתקשה להתעלם משרידי הכפרים הערבים שתושביהם גורשו ב–1948. אין צורך להרחיק להיסטוריה. מצבם של הכבישים אל המושב לעומת הדרכים וההזנחה ביישוב הערבי הסמוך מסוגלים לחלץ ממנה מונולוג מריר של מי שמבחינה בכל ולא מצליחה להדחיק דבר. אלו הם קווי אופי שניכרים גם בכתיבה. היא מתבוננת בזיכרונות כמעט בקור וללא דרמה. בשיחה הפנימית שהיא מקיימת עם עצמה היא מסוגלת להיזכר גם בעלבונות שהטיחו בה הילדים בבית הספר, בשעה שהיא ישבה דוממת וקפואה. "הכיווץ בנפש שקרה אז, לא הלך לשום מקום", היא מסבירה כעת.

"היתה אימה בהוצאת הספר. היום, אחרי שהספר ראה אור, אני במקום אחר. כשראיתי בסטימצקי את הספר עם מדבקת חמישים אחוז הנחה, זה עשה לי כיף לא נורמלי. כל הכאבים, העבר, החיבוטים, הכל נהפך לחפץ זר שמונח בחנות עם מדבקת הנחה. לקחת שורשים סבוכים שהיו בתוכי, לעקור אותם ולהפוך אותם למשהו חיצוני לי, זה נהדר. לקחתי את העבר הזה, ארזתי יפה בקופסה ושמתי אותו בחוץ. מבחינתי עכשיו גמרנו, זה לא שלי יותר. הדברים האלה רחוקים ממני עכשיו".