בקעת הירדן (כולל צפון ים המלח) היא רצועת הגבול המזרחי של הגדה, הגובלת בממלכת ירדן. היא משתרעת על 1.6 מיליון דונם, שהם קרוב לשליש משטח הגדה כולה. קרוב ל 90% מהשטח בבקעה מוגדר כשטח C והוא בשליטה ישראלית מלאה. השאר, שטחי A, B בשליטת הרשות הפלסטינית, ובהם יישובים מפוצלים ומבודדים אלה מאלה.

כ- 10,000 ישראלים מתגוררים בהתנחלויות בבקעה יחד עם כ- 65 אלף פלסטינים המפוזרים שם ביישובים עירוניים וכפריים ועוד כ- 2700 חקלאים ורועי צאן ובקר, שמתגוררים בקהילות קטנות בדרך כלל במאהלים מרוחקים. קהילות אלה הן פלח אוכלוסייה המוחלש והנרדף בגדה, אשר סופג התעללויות בלתי פוסקות הן מידי המינהל האזרחי הן מידי פורעי המאחזים. אלה וגם אלה נעזרים בכוחו ובנוכחותו של הצבא המסייע להם ומעניק להם גיבוי.

בבקעת הירדן, במקום בעל הנוף המדהים, השמים הגדולים ועדרי הצאן, חיה קהילת רועים, קבוצות של משפחות שמתרכזות במתחמים קטנים, כל אחת לעצמה, וכולם ביחד. מעליהם בהר, או בצד כביש אלון, קמו התנחלויות, ובשנים האחרונות מוקמות חוות בודדים יהודיות, בחסות ובעידוד ההתיישבות היהודית וכן המוסדות הממנים של מדינת ישראל.

בסיסי צבא ומחסומים מקיפים ומשקיפים על כל תזוזה. הצבא, כריבון בשטח, שאמור להגן על יושביו המקוריים, משרת את המתנחלים ופועל על פי דבריהם. מתייצב לכל קריאה שלהם ומסלק את הפלסטינים באמצעות צווים שונים. יקראו לזה שטח אש, שטח צבאי סגור, שמורת טבע או עתיקות.

שרותים שמקובלים בכל מקום אחר, כמעט ולא מתאפשרים ולא מסופקים על ידי הרשויות. אין חיבור למים זורמים ולחשמל. דרכי הגישה קשות, אין תחבורה ציבורית ולא מכוניות פרטיות. בתי הספר רחוקים ודורשים מימון הסעות יקר.

אנו עדות במשך תקופה ארוכה לנגיסה בקרקעות שהיו שטחי המרעה של הפלסטינים. בגידור שטחים לטובת מתנחלים, בתקיפות של עדרים, בניסיון להפחיד ולהבריח מהשטח. בנוסף מוגדר רוב השטח הפתוח כשטח אש שאינו מותר במרעה או חקלאות.

מקורות המים הטבעיים ובורות המים שנחפרו בעבר יובשו על ידי "מקורות" או התנחלויות שמשתלטות על המעיינות. ולכן אספקת המים היא במיכלים שעלותם יקרה מאד, בעוד שצינורות של מקורות עוברים לידם ומגיעים להתנחלויות.

לאחרונה נחתם הסכם הספקת לוחות סולריים עם חברת קומט מ. שמתקינה מערכות סולריות לאזורי C בכל הגדה, וקרוב לודאי שעד סוף שנה זו תהיה לכל משפחה אספקת חשמל ראויה.

אנו, מגיעות למקום באופן קבוע במטרה לתמוך במשפחות הרועים, לעזור להם במאבק על שמירת הבית, המקום, החיים,  זה מתבטא בליווי רועים, פנויה לרשויות, כתיבת עדויות על הנעשה במטרה שיגיע לידיעת הציבור בארץ ובעולם, וכן בעזרה במתן מסוגים שונים.

בשנת 2020 יזמנו ועזרנו להקים גן ילדים באזור, ואנו שמחות לציין לטובה את התרומות שקבלנו מאזרחי ישראל הנדיבים. הגן שהוקם הפך לבית ספר יסודי וגן בחסות המועצה המקומית של טובאס, ואמנם יש צווי הריסה אך אנו מקוות שהוא ימשיך ויפרח. זהו סימן מאד מעודד לקהילה על יכולותיה ורצונה לשפר ולקדם את מעמדה.

רחל אפק, פעילת מחסום ווטש, 1.11.21

חברת המים הלאומית "מקורות" היא בעלת השליטה הרשמית על עתודות המים בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1982. מפעל אספקת המים בבקעת הירדן של החברה נועד לספק מים לתושבים היהודים בבקעת הירדן. המפעל עצמאי ואינו קשור למערכת הארצית וכולל 44 בריכות, 28 קידוחים ו-28 תחנות שאיבה. כמות ההפקה השנתית עומדת על 31,500 מיליון מ"ק. בבקעת הירדן, כמות המים המוקצים לתושבים הפלסטינים שואפת ל-0, אף כי הם רוב גורף מהאוכלוסייה.

התושבים בקהילות פלסטיניות אלו תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים  המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש, ובנוסף - מתבצעות מפעם לפעם פעולות הריסה של  בורות מים בידי המינהל האזרחי וחירור מיכלי מים בידי המתנחלים

קובעים עובדות בשטח: הסיפוח כבר כאן

מדינת ישראל החלה בפעולות מכוונות לסיפוח דה יורה של הבקעה מייד אחרי שנכבשה ב- 1967, במטרה לתפוס חבל ארץ רחב ידיים זה, שאדמתו פורייה ומשופעת במים, לפני שהרשות הפלסטינית תצליח לבנות ולפתח בו תשתיות לעיור ולתעשייה. לשם כך יצאה המדינה בהכרזה על כ 50% מהשטח כאדמת מדינה; שטחים נרחבים הוכרזו כשמורות טבע ושטחים אחרים כשטחי אש לאימונים צבאיים, שחלים פעם או פעמיים בשנה. מאחזים פיראטיים צצים בן לילה על גבעות החולשות על היישובים הפלסטינים, ומקבלים הכשר מהיר ודרכי גישה סלולות מהמועצה האזורית, וחשמל ומים מבסיסי צה"ל בסביבה. 

הגדרת שטחי אש ושמורות טבע באזורי המגורים והמרעה של קהילות הרועים (אך לא של ההתנחלויות והמאחזים) היא עוד דרך לייצר טרנספר שקט, ולאלץ את התושבים לפַנות ולהסתלק. זהו מצב בלתי אנושי שנפל על הפלסטינם בהמתגוררים שם עוד מלפני הכיבוש. בתקופות של אימוני הצבא הם מסולקים ממגוריהם כמעט ללא התראה, לשעות ולפעמים ליממות, בחום היוקד בקיץ ובקור המקפיא בחורף. בנוסף למכה זו סובלים אנשי קהילות הרועים מהתנכלויות והתעללויות מצד אנשי המאחזים, ללא ההגנה שהיתה אמורה לבוא מצד הצבא. להיפך, התופעה של מעצר פלסטינים שהעזו להתלונן הולכת ונפוצה. התהליך מחמיר מדי יום. התושבים הפלסטינים ניצבים חסרי אונים מול מתנחלים אלימים, מול מינהל אזרחי תוקפני ומול צבא אדיש ו/או משתף פעולה עם המתנחלים.

מחסומים בבקעה   ישראל הציבה מספר מחסומים בין ההר לבקעת הירדן למרות השקט השורר במקום. ארבעה מחסומים כאלה עדיין קיימים. תיאסיר, חמרה, מעלה אפרים וייט"ב. במחסומים אלה (חלקם לרוב לא מאוישים) נבדקים כלי רכב פלסטינים ורק תושבי האזור, בעלי אישורים,  יכולים לעבור. מצב זה מקשה על מרקם החיים היות ורוב שירותי הבריאות והחינוך נמצאים מחוץ לאזור. המחסומים משפיעים גם על תושבי ההר, כי הם אינם יכולים להגיע לאדמותיהם שנמצאות בבקעה. נפגעים גם הקשרים החברתיים והמשפחתיים ההדוקים שבין תושבי הבקעה ותושבי ההר. 

חסימות   הצבא מציב חסימות בין מגורי הקהילות  לבין הכביש הסמוך, המוביל למרכזי חיים חשובים. שבילים שהמוקמים בעיקר בחורף, נהרסים מייד. דבר זה מפריד בין המאהלים ובין  אזורי המרעה שהוא הבסיס לקיומם, וכן מקשה על הגישה לשירותי מסחר, בריאות וחינוך. החסימות הן מפגע סביבתי כגון תעלות, תלי עפר מוגבהים לאורך הכביש, וסלעים החוסמים את הנתיב. חסימות אלה מקשות גם על רכבים של ארגונים הומניטריים, הבאים לסייע  לקהילות הרועים של בקעת הירדן.