אייל, ארתאח (שער אפרים), דיר שאראף (חביות), ענבתא, קלקיליה, יום א' 17.5.09, אחה"צ

 סיכום

עיתון 'הארץ' מבהיר לציבור בישראל (ולאחרים) מה מתרחש בשטחים הפלסטינים הכבושים: " שליש של הגידול באוכלוסיית ההתנחלויות בגדה המערבית הם תושבים חדשים ". העיתון איננו מזכיר, כמובן, את העדרו של חופש התנועה עבור הפלסטינים ואיננו מזכיר את 1500 המתנחלים שהורשו לצעוד אל ההתנחלות המפונה, חומש, בשבוע שעבר בל"ג בעומר, 12.05.09. למתנחלים ניתן מלוא התמיכה וגיבוי של צה"ל. כל מה שאנו יודעות (או ראינו), הוא שהוצבו שלטים פלורוצנטים, חסרי טעם, בעברית בדיר שארף בשבוע שעבר, בצומת עם כביש 60, המורים לכיוון חומש; אולם לנשות מחסוםWATCH אין חופש תנועה לנוע מעבר למחסום: זכות זו ניתנת אך ורק למתנחלים. מעבר לכך, אנו, נשות מחסוםWATCH, צריכות להביא עדות, לדבר או לכתוב על העובדות מתוך ידיעה ישירה. אנו צריכות להיות עדות ראיה, אך זהו תפקיד שלא ניתן לבצע במה שנקראים מסופים.

11:55 שער 1392-3 חבלה

הצעירים מקלקיליה אינם רשאים להשתמש בשער זה, כי אין להם רישיון לכך; אחד מהם מבקש רק לקבל, מהצד השני, מעטפה בעלת מראה מאד לא-חקלאי. אר אינו מורשה לעבור כי ברשותו שתי שקיות פלסטיק. אין בעיה, אומר החייל, הוא יכול לעבור בלי השקיות. הן מכילות בגדים ולמרבה הפלצות, גם מטען לטלפון הנייד; זה מוכיח לצבא הכיבוש הזה שיש לצעיר מטרה זדונית, אולי אף ל"הישאר כאן", (כלומר בישראל, למרות שאדמות אלו אינן בשטח ישראל). אז מה קרה? כל זמן שהכיבוש הופך את חיי התושבים לאומללים יותר, מה עוד ניתן לבקש?

12:05 -- מגיע טנדר העמוס שתילים בצבע ירוק בהיר. החייל שואל היכן המשתלה של הנהג. הוא מנפנף מאחוריו (יש יותר מכמה משתלות באזור התפר)! תעודת הזהות של הצעיר נלקחת והוא מחכה ל"אישור".

12:10 - טרקטור הטשטוש מגיע וחורש את הדרך לאורך כביש מחסום ההפרדה; יש יותר תנועה מהרגיל - עגלות עם סוסים, עוד טנדר עמוס שתילים. החיים נמשכים...

אצל הירקן, שאנו נוהגות לבקר אצלו, אנו מוצאות שאין לו ביצים מקומיות: יש תקנה חדשה, הוא מבשר לנו. אין מרשים לביצים לחצות את מחסום ההפרדה (אולי בדומה למצב ברצועת עזה, שם מרשים להכניס רק 30-40 מוצרים, לעומת 4000 לפני הסגר). הירקן ממהר להבהיר שאין זו אשמת החיילים המוצבים בשער, אלא של "אלו מלמעלה".

לאורך כביש מס' 55:

הערה מס' 1: שלטים חדשים בעברית, מחוץ להתנחלויות של קרני שומרון, בכביש החוצה, דרומה לאריאל, ובקדומים, מבשרים על "סמינר על סיפורו של כל יהודי ביהודה ושומרון". אולם לא ברור לנו אם מדובר בכינוס בלתי פורמאלי בנושא, או שמא יש כבר להתנחלויות אלו "סמינרים למורים", שבהם מלמדים את העובדות, כביכול.

הערה מס' 2: בית חדש נמצא בעיצומו של הקמה בצד הדרומי של קדומים (באותו היום שבו , מן הסתם, מבטיח נתניהו לאובמה שאין דבר כזה בגדה המערבית)! בגבעה ממול עדיין מתנופף דגל ישראלי, ונראה שיש שם איזה ישות תת-קרקעית, דמוי אוהל בדווי.

13:10 דיר שארף

הרבה כלי רכב פלסטינים, לרוב מכוניות פרטיות ומוניות, נעים במהירות לכיוון שכם. שני חיילים, שעומדים ליד העמדה המרושלת, המקושטת בדגלים, בצד הצפוני של הכביש, מעכבים כל כלי רכב שני או שלישי, שבא מכיוון שכם. אחד החיילים לוקח את תעודות הזהות, עד כמה שאנו יכולות לראות ממקום התצפית המרוחק שלנו, ובודק אותם או מקריא את פרטיהם לחייל השני: מי יודע? התוצאה היא שלוש דקות של זמן מבוזבז עבור הנוסעים הרבים בכלי הרכב. שני רכבי שטח ישראלים נשלחים כלעומת שבאו: הם אינם יכולים להמשיך היום, כי היום יום ראשון וזה איננו יום שפלסטינים ישראלים מורשים להיכנס לשכם.

15:00 ענבתא

היום הנורמה היא תור יחיד של כלי רכב, הנועד לשני הכיוונים. במזל, אין הרבה כלי רכב ביום החם במיוחד הזה. העבודה נמשכת בעצלתיים באופן קיצוני במחסום הזה, שנועד להיעשות ליותר גדול ויותר טוב. בינתיים הטרחה לנהגים המגיעים מטול כרם או לאלו שמבקשים להגיע לעיר היא חלק בלתי נפרד של הכיבוש. הנהגים המגיעים מכיוון אחד חייבים לחכות עד שיסיימו הרכבים הבאים מהכיוון השני את דרכם הפתלתל דרך המחסום. במזל, אין יותר משישה-שבעה כלי רכב בכל כיוון.

13:45 אירטח או שער אפרים

אנו עומדות מחוץ לגדר התיל ומקשיבות לפלסטינים, שעומדים בתוך אחת מסדרת הקרוסלות שעליהם לעבור, עוד לפני שהם יכולים לפגוש בבני-אדם (כביכול) בתוך הבניין (לנו אין גישה לבניין). כמה מהגברים צועקים לנו שהם כבר מחכים כאן כמה (שלוש) שעות, בניסיון להיכנס לבניין, כדי להשיג חידוש לכרטיסים המגנטיים שלהם, במשרד המת"ק, שנמצא בתוך בניין "המסוף". כלום לא זז ושום דבר אינו קורה, והיום חם מאד מאד.

אנו מטלפנות, על מנת להקל על תהליך זוועתי זה.בינתיים, קול צורם של גבר בלתי ידוע - חייל או שומר אזרחי, מי יודע - בוקע בחום המחניק מרמקול. הקול ממשיך וממשיך, בצורה המזכירה את 1984, לומר: "אין היום קצין מת"ק ... אינני יודע מה להגיד לכם... קצין המת"ק איננו כאן...". לבסוף, לאחר קקופוניה צורמת זו, הוא מכריז ש"רק כניסה לישראל" תורשה. כמה צעירים יוצאים מהתור של אלו שממתינים עדיין לרשות להיכנס לבניין. "הם יורשו להיכנס... כרגע המשרד מלא" משיבים לנו טלפונית ממשרד המת"ק. אנו מעבירים מידע זה לאנשים שממתינים בחוץ.

תשובה נוספת לקריאתנו למשרד המת"ק מתקבלת רק כעבור שלושים דקות, כאשר אנו כבר ב"מסוף" של אייל, בכניסה לקלקיליה. "אנו מאפשרים כניסה של שמונים אנשים ליום. זהו זה" אז מה עלינו, כמבקרות וכמשקיפות של המצב, צריכות להסיק ממידע זה, הסותר את זה שקיבלנו לפני זמן קצר, אף הוא מאותו משרד מת"ק? ברור שזה הכול חלק מהכיבוש; אולם אין זו נחמה עבורנו, ומה שיותר חשוב, אין זו נחמה לפלסטינים שמנסים להשיג פרנסה עלובה, ע"י כניסה חוקית לישראל לצורכי עבודה. מה שברור מעל לכל ספק הוא שאין אנו מבקרות דבר, אלא רק מדווחות על מידע שנובע בעיקר משמועות, כשאנו נוכחות לדעת שעם זה חייבים הפלסטינים לחיות מדי יום ביומו.

15:00 איל

האוטובוסים מחכים בסבלנות ליציאתם של הפועלים מהמסוף, בחום המחניק, בזמן שהלכלוך מסביב נעשה עוד יותר קבוע. האם שיחותינו עם נהגי המוניות, המחכים ללקוחות, או שיחה עם אישה שמחכה למה שהוא לא ברור, לאחר טיפול בבית חולים בילינסון, הן שנותנות לנו איזה שהוא מידע? אין זה ברור. מה שברור הוא שאנו משיגות מעט מידע ישיר ורובו של המידע שאנו מקבלות הוא מיד שנייה.