פסאיל בקעת הירדן: אנשים שבורים
"בלילה מרים בוכה, בוכה. אין לי חיים, היא אומרת..." מספר לנו מוסא בעלה, שישן על ספסל מתחת ללוח קרטון כשהגענו (שעה 12.00). ואכן, אפשר להבין אותה – מרים, וכמוה המשפחה כולה , חולת סכרת קשה שכתוצאה ממנה היא התעוורה כמעט כליל. בחודשים האחרונים לקחנו אותה לרופאת עיניים ביריחו uאנחנו מממנות לה זריקות לתוך העין כל חודש, ואכן בעין ימין יש שיפור ניכר בראייתה. בעוד חודש ניסע איתה למרפאת העיניים לבדיקה ויוחלט אם ואיך להמשיך בטיפול.
אבל בינתיים הסוכרת תוקפת אברים נוספים בגופה, היא כמעט משותקת מכאבי גב, ורגלה הימנית נפוחה כמו בלון.
גם רגלו של הבעל במצב קשה והרופאים רוצים לקטוע 2 מבהונות רגליו.
אבל אין להם כסף לטיפול רפואי, וכך הם יושבים בפתח אוהל, ומחכים למוות, שמגיע לאט, לאט.
נורא לראות את המשפחה. סביבם גרוטאות גרוטאות, בדים קרועים, מוטות מעוקמים וחלקים חלודים ממה שהיה עד אוגוסט הבית. אז בא צבאנו המפואר, הגיבור על חלשים והרס את ביתם. בספטמבר הצבא החרים קראוון שהרשות הפלסטינית סיפקה להם, ובנובמבר הוא שוב החרים מבנה לא גמור שבנה הבן במרחק מה מהבית המקורי, מתוך מוטות וברזנטים שבומה ענבר ואנחנו תרמנו להם. זהו. המשפחה, שגם כך לא מתפקדת, הרימה ידיים ולא בונה יותר.
הבן ואשתו (היחידה במשפחה שעובדת ונושאת את כל עול הבית על כתפיה) ישנים כל לילה במכונית נטושה כי לאוהל הקטנטן שתרם להם הסהר האדום חודרים מים
.
לא פעם אני חושבת, מה עובר לחיילים בראש כשהם רואים את שברי האדם הללו, והורסים את האוהל העלוב שלהם. איזו הצדקה הם מוצאים לעצמם? מחרתיים יום השואה, וכמו בכל שנה אני תוהה מה גרם לגרמנים, אנשים רגילים בד"כ, לעשות את המעשה ההנורא הזה? ופה נמצאת התשובה – כשאתה מפשיט בני אדם מאנושיותם, כשאינך רואה בהם בני אדם, הכל אפשרי. גם הנורא מכל.
בפסאיל פגשנו גם משפחה אחרת, הם גרים בבית פשוט אך נאה מאבן עם מרפסת גדולה ומוצלץ מקדימה. כשהגענו רצן האם וביתה בת ה-18 לקראתנו בשימחה והזמינו אותנו למרפסת. האם ,הבת הגדולה והבת בת 12 יושבות על הארץ בינות לערימות של עלי גפן וממינות אותן לחבילות של קילו עלים טובים כל אחת. האב עובד בכרמי הענבים בתומר וקונה מבעך הכרם את הענבים. הן מקבלות 1 שקל לחבילה. מ-8.00 בבוקר הן עןבדות , עד לשעות הערב. הישיבה הבלתי נוחה, והשכר הנמוך לא מונע מהן להיות עליזות וצחקניות. לאט לאט הגיעה כל השכונה ועמדה להתבונן בנו , מסביב למרפסת. הבת הגדולה סיפרה שהפסיקה ללמוד אחרי 8 כיתות והייתה מאורסת. "אבל התגרשתי ממנו" אמרה, "כי היה מעשן חשיש". בהתחשב ביופיה, לא נראה שתהיה לה בעיה למצוא מישהו מוצלח יותר.
הגענו לנביעה שבעין חילווה בסביבות השעה 16.15. היו בה קומץ מתנחלים, משפחה עם ילדים קטנים השתכשכה במים, וזוג צעיר היה שקוע בשיח אוהבים על ספסל. נראה שליו ינימד. אלא שאז מגיע פתחי ובנו עם הפרות ונזהר מאוד לעבור מלמעלה ולא להתקרב לנביעה שעד לפני שבועיים העייתה מקור המים היחיד שלו ושל כל הקהילות הסמוכות. הוא מבצע עיקוף גדול ולוקח את הפרות לשצות מזרזיף המים המטונפים שיןרדים במדרון מהנביעה אחרי שהגזלנים טינפו אותם. הוא אומר שהמתנחלים אוסרים עליו להתקרב לבריכה, המתנחלים מכחישים. עובדה שהוא מתרחק !