בית איבא, יום ד' 13.2.08, אחה"צ

Observers: 
שרה פ' ודליה ג' (מדווחת)
13/02/2008
|
Afternoon

16.10 בית איבא. אין בידול.
בכניסה אין מכוניות. ביציאה כ 6 מכוניות. סככת הולכי הרגל אינה צפופה.
התור ההומניטרי ריק. שתי הקרוסלות עובדות.
הבדיקה שגרתית: להוריד חגורה, לפשוט מעיל, להסתובב, לחלוץ נעליים, לעבור בשער האלקטרוני, להגיש את התעודה, ולאחר כל זה – לאסוף הכל ולצאת. ואז מחוץ לאזור הבדיקה – להתלבש: חגורה, נעלים ומעיל, לנער את האבק מהמכנסיים (שהתלכלכו בגלל חליצת הנעליים על רצפה לא מרוצפת ומלאה אבק) ולסדר את כל מה שהיה בתיק שהוצא לשם בדיקה.
כל מי שיוצא מביט בנו... לרוב ללא מלים. לפעמים באמירה כלשהי התואמת את המצב. וממשיך לדרכו.

יש מעוכב אחד, והמידע עליו משתנה עם כל מסַפֶּר.
חייל אחד אומר שהוא ביקש שיעכבו אותו כי הוא מרגיש לא טוב, ורוצה ש"הסהר האדום" ייקח אותו. (נשמע מוזר מאד).
עובר אורח אומר שהוא מכיר אותו, ששמו רמזי (התברר אח"כ ששמו דווקא האייטם...), שהוא הוכה בידו כשישב במוניתו (לא נכון) וששברו לו את היד כשהוציא אותה מהחלון. (תאור מדוייק אך ממש לא נכון). וכל זה - לדבריו - קרה ב 9 בבוקר (גם זה לא נכון!).
כנראה שצריך להיזהר ממידע לא מהימן של מזדמן כלשהו.
המפקד מספר שהוא היה אָלִים לחיילים. (הוא עצמו לא היה כשזה קרה, משמרתו התחילה לאחר מכן).
איש המת"ק סיפר שהוא היכה חייל בפניו, לכן הדפו אותו והיכו אותו... החובש של הגדוד טיפל בו. הוגשה תלונה למשטרה, ומחכים שיבואו לקחת אותו. בשלב זה הוא עצור ל96 שעות.
בתחילה לא נתנו לנו להתקרב אליו, בטוענה שאיננו מעוכב אלא עצור. לאחר זמן, פתאום הנימוק הזה נעלם, והרשו לי לגשת אליו כדי לתת לו מסטיק... מיםinfo-icon הוא לא רצה. ואז שמעתי ממנו את סיפורו.
הסיפור של המעוכב (העצור):
המקרה קרה בשעה 12 בצהריים. (עכשיו כבר 17.30). החיילים שברו את ידו והיכו אתו בנשקם בראשו. כל זאת כאשר התקרב ברגל אל הנכנסים לשכם כדי להציע להם לנסוע במונית שלו לתוך שכם. (מכוניתו חונה בצד של שכם).
4 חיילים רצו אליו דחפו אותו בנשקם, ואח"כ היכו אותו בזרועותיו ובראשו.
"הם לא מדברים בַּפֶּה, הם מדברים רק בידיים ובנשק" הוא אומר.
ידו השבורה תלוייה על סמרטוט שכנראה קיבל מהחובש הגדודי. הוא לא אכל ולא שתה מהבוקר. עיניו הגדולות אדומות, מביעות כאב.
לשאלתי, הוא עונה שהוא מוכן לתת עדות בכל מקום ולכל מי שישאל אותו. לקחתי ממנו את מס' הטלפון שלו, ומרוב לחץ שכחתי לתת לו את שלי...

עכשיו מתחיל ההליך של הטלפונים שלנו:
מטלפנות אל תמי, והיא מציעה שנטלפן אל ר' מהמת"ק, שהוא בדרך כלל עוזר. ר' אומר שהוא יודע על המקרה מאיש המת"ק שהיה כאן. הוא מבטיח לטפל בזה בדחיפות.
חוזרות אל העצור. הוא אומר שהוא מבקש מהחיילים ללכת לשרותים ולא נותנים לו.
פנינו אל המפקד והוא הורה לחיילים ללוות אותו לשרותים. הם ממלאים את ההוראה...

18.00 שוב אנחנו מבקשות מהמפקד שיזכיר - למי שודאי שכח אותו – שיבואו לקחת אותו. הבחור קופא מקור, סובל כאבים, למי איכפת? המפקד עושה זאת.
לשאלתנו מה יהיה אם לא יבואו, הוא עונה: אם לא יבואו עד שעה 9 כשנגמרת המשמרת שלנו - ניקח אותו איתנו למחנה חורון של חטיבת שומרון.

תמי צלצלה אל העצור כדי שיהיה אצלו מספר הטלפון שלה, ויוכל להודיע לה מה קורה איתו.
וכאן נפרדנו מהמפקד בתקווה שיעשה כל אשר ביכולתו.

ונושא אחר:
כמו בענבתא כך גם כאן, התפתחה שיחה עם המפקד. הוא גילה עניין אמיתי במסר שלנו. הפעם הרחבנו את הנושא מעבר למה שדיברנו עם החייל בענבתא. לא ארחיב את ההסבר שלי, רק אומר שהוא הקשיב רב קשב. יש לנו הרגשה שהדברים חלחלו אצלו פנימה במידה מסויימת...

היום בפעם הראשונה הרגשתי ששיחה עם חייל שמעוניין לשמוע – חשובה מאד.
אולי בכלל יש איזה שינוי בקרב החיילים, שהם מתחילים להתעניין ולהקשיב? (או שזה סתם מקרה שחזר על עצמו היום).