Qalandiya

Place: 
Observers: 
Tamar Fleishman; Translator: Tal H.
Aug-18-2019
|
Afternoon
תינוקת בת תשעה חודשים שנותחה בעינה שמוגנת בכוס פלסטיק
תינוק בן ששה שבועות שצינורית זונדה נמתחת מאפו

The designated transport vehicle to Gaza was full to bursting. “No room left for you, ma’am,” said a young man back from hospital in Ramallah where he was operated on his shoulder and belly for gunshot wounds.

The ones always standing out in the human combination headed for home in Gaza are the children.

There were two of them – a 9-month old babyinfo-icon girl operated in her eye protected with a plastic cup, and a tiny baby boy, a feeding tube stretched under his nose – whose age is still counted in weeks. 6-weeks old.

The two are on their way to begin their lives under conditions of want with polluted water, lacking medical equipment, and a neglected health system, in a place where 2 million human beings are under siege, living the life of prisoners.

Some minutes before 4 p.m., with dozens still waiting in front of the DCO offices in order to get the services they expect by “law” – the gatesinfo-icon were closed.

Those who found themselves outside the iron bars continued to hold out hands with papers, but no hand was held out back to them. Others yelled out their troubles through the bars but no one was there to listen.

In Shuafat, at the home of the Abu Khdeir family, opposite the wall commemorating Mohammad, the child who was “incinerated while still alive”, I sat with the mother whose child died in her arms, the tormented father, and Mohammad’s little sister, who will always remain the little sister even if her age now exceeds his when he died. We spoke of the years that have flown by, about the first time I came to their home, about the hole that is bored in one’s chest, the ever-unhealed wounds of the heart, the longing, the no-more joie de vivre,  and even about the Israeli TV series “Our Boys”.

השערים נסגרו לפני השעה 4:00. אנשים המשיכו להושיט ידיים

כמה דקות לפני השעה 4.00, כשעשרות עדיין מחכים בסככת ההמתנה שלפני משרדי המת"ק כדי לקבל את השירות שמגיע להם על פי חוקי המקום - נסגרו השערים.

אלו שמצאו את עצמם מחוץ לסורגים המשיכו להושיט ידיים אוחזות בניירות אבל לא שום יד לא הושטה אליהם, ואחרים צעקו מבעד לסורגים את מצוקותיהם אבל לא הייתה אוזן שתשמע את שוועתם.

 

בשועפאט, בבית משפחת אבו-ח'דיר, מול קיר הנצחה למוחמד, הילד ש"שרפו אותו והוא עוד היה חי", ישבתי עם האם שילד מת בחיקה, האב המיוסר והאחות הקטנה של מוחמד, שתמיד תהייה האחות הקטנה אפילו ששנותיה כבר רבו משלו, דיברנו על השנים שחלפו ביעף, על הפעם הראשונה שבאתי אל סיפם, על החור שנפער בחזה, על האין מרפא, על הגעגועים, על האין יותר שמחה ועל סידרת הטלוויזיה "הנערים" גם.