"ירושלים פתוחה מבחינה דתית. איננו מתכוונים לבנות את
חומת ברלין בלבה של ירושלים ואיננו מתכוונים לאסור את
חופש הפולחן." ש. פרס, יולי 1994, בריאיון לג'רוזלם פוסט
מחסום קלנדיה המצוי על אם הדרך בין העיר רמאללה וירושלים המזרחית, המונע מרבבות פלסטינים מלקיים את שיגרת חייהם בהפרידו אותם מהעיר שהיא מרכז חייהם, הוא גם "שער הכניסה" לירושלים המזרחית. למקום זה נקבצים בימי השישי של הרמדאן עשרות אלפי תושבים מרחבי הגדה בתקווה לעבור למסגד אל-אקצה בירושלים המזרחית ולקיים את מצוות התפילה החשובה ביותר בדתם. המעבר לצדו האחר של המחסום נמנע ממרבית המבקשים. למי הרשו השנה לעבור: נשים (נשואות) מעל גיל 45 וגברים (נשואים) מעל גיל 50. מעבר נשים מבוגרות אלמנות נמנע.
להלן נספח לדוח ממחסום קלנדיה, מ 26.9.08
יום השישי הרביעי של הרמדאן וערב ליל אל קאדר
כתבה דורית ה', צלמה נור ב-א
הייתי היום במחסום קלנדיה, שעות רבות. חזרנו לפני כמה שעות אבל מה שרואים שם לא עוזב, ואני רוצה להגיד מלה אישית על זה: זו הפעם הראשונה שראיתי את שרואים בקלנדיה ביום השישי האחרון של הרמדאן. ומה שראיתי היום אני לא חושבת שאפשר לסלוח עליו, או להבין, או להשוות לשום דבר אחר.
לא הכול צילמתי, לא הכול יכולתי לצלם, לא מול כל מראה יכולתי לנשום, שלא לדבר על להרים את המצלמה ולכוון. אבל ראיתי ולא אשכח ואני רוצה לפחות לספר לכן, שאכפת לכן:
ראיתי המוני נשים וגברים וילדים, שלא ניתן להם לעבור. המוני בני אדם שהגיעו מג'נין ומשכם וממקומות יישוב רחוקים אחרים בגדה, שעמדו שעות על גבי שעות וסרבו לחזור ולוותר, ובכל זאת לא עברו. ובכל זאת הגיעו ועמדו. אמרה לנו אשה אחת, שלפחות את המאמץ להגיע למקום הקדוש לה, ביום הקדוש ביותר בשנה לבני דתה, היא עושה והיא תעשה ושום דבר לא ימנע אותה מלנסות.
ראיתי נער כבן 14-15 מובל על ידי שוטרי מג"ב כשפניו נפוחות ואפו שותת דם, שמצמיד לפיו בד מוכתם בדמו.
ראיתי חיילים דוחפים בידיהם נשים צעירות ונשים מבוגרות.
ראיתי ושמעתי חייל צורח ממרחק אפס לתוך פניה של אשה, שנגעה בקצה אצבעה בכתפו בבקשה שיסתכל על אישור המעבר שבידה: "שלא תגעי בי! שלא תעיזי לגעת בי!"
ראיתי חיילים עם אלות שלופות מאיימים על גברים, שלרוע מזלם טרם מלאו להם 50, למרות שאינם רחוקים מגיל הזה.
ראיתי לצד התור כפכפים מיותמים, שנפלו מרגלי האנשים שניסו להידחק אל המעבר.
ראיתי אשה צעירה בוכה ומתחננת לחיילים, כשבנה הקטן כבן ארבע מושך אותה בשמלתה לאחור, ממרר בבכי מבוהל וקורע לב ואומר שהוא רוצה לחזור.
ראיתי נערים נשלפים מתוך קהל גדול, נאזקים ומובלים כבולים לניידת, לאחר שמפקד כלשהו אמר שם לחייליו משהו כמו: בואו איתי, נכנס בינהם, ניקח כמה ואז הם יתפזרו. (לא עזר לו, "הם" לא התפזרו).
ראיתי אשה שתעודת הזהות שלה אבדה בבלגן ופניה אומרות שהיא יודעת מה צפוי לה עכשיו.
שנה טובה.
---------------------------------
תמר פליישמן