קלקיליה, יום א' 14.10.07, אחה"צ
אורחים: מדליין ל., מימי ס., לארי ג.
סיכום
המשמרת של היום היתה תזכורת מטרידה לנוכחות בכל מקום של חוסר האנושיות של האדם לחברו, ולמה שחנה ארנדט קראה 'הבנליות של הרוע'. היום היה יומן האחרון של חגיגות סיום הרמדאן, עיד אל-פיטר, זמן של חגיגות עליזות עם המשפחה, זמן של מסיבות שמחות, ביקורים בבתי חברים וקרובים, עם בגדים חדשים לכולם ומתנות לילדים. וכוחות הכיבוש – מהו הידע או יחס הכבוד שהם מראים לגבי החג הזה, אחד משני החגים החשובים ביותר בלוח המוסלמי? מתי, או האם בכלל, לימדו אותם שכולם בעלי ערך שווה ושמגיע להם כבוד שווה? מתי, או האם בכלל, פגשו הם בקנאה עיוורת או באפליה בחייהם הם (תוך שהם שוכחים, כמובן, את ההיסטוריה בת אלפי שנים שלהם)? במקום זאת, נראה שהכובש נהנה מהרעיון שמשפחות מופרדות ושיש בני משפחה שאסורה כניסתם כדי להשתתף בחגיגות. אילו גילויים אלו היו לפחות גורמים ל"אבל של אלפים בלי ספור" (רוברט ברנס).
13:30 קלקיליה
אזור החנייה מלא במכוניות של פלסטינים ישראלים. לרגל ביקורי משפחות ביום האחרון של עיד אל-פיטר, נאלצות המשפחות להשאיר כאן את מכוניותיהן ולעבור את המחסום ברגל, או במונית אם הם בני מזל. חיילי משמר הגבול קובעים ש"רק מכוניות עם היתרים יכולות לעבור". מכוניות עם לוחות זיהוי ישראליות (צהובות) נבדקות מול רשימה, או שמעבירים את מספריהם בטלפון או שהמספרים נרשמים. נראה שאין שיטתיות רבה לגבי מה נאמר למי ואנו מבחינות בהרבה נהגים שמנסים לשאת ולתת כדי להיכנס העירה. לרבים נאמר לחזור ולהשאיר את הרכב במגרש החנייה. המכוניות מלאות במשפחות וכולם, זקנים וצעירים, לבושים במיטב מחלצותיהם ולעתים עמוסים במתנות. האווירה בדרך כלל עליזה, למרות שנבדקים תאי המטען וגם תעודות הזהות הכחולות (ישראליות). כל התהליך מיגע. לעומת זאת, מוניות עוברות ביעף דרך המחסום.
14:00 – נהג בעל דרכון של ארה"ב ומשפחתו המקומית אינו מורשה להיכנס במכוניתו. הוא מסתובב כדי לחנות במגרש החנייה או מוותר: איננו בטוחות באיזו חלופה הוא בוחר. משפחה פלסטינית ישראלית, מחייכת בעליזות, עוזבת בכיוון לביתם את מגרש החנייה ואומרת שהם נהנו היטב עם קרוביהם בעיר, למרות הטרדה ואי הנוחיות במחסום.
מחשבה אחרונה: על ביטחונו של מי אכן שומר הכובש?