חברון, יום ב' 16.1.12, בוקר
חופשת סמסטר בבתיה"ס עכשיו, אז יצאנו מאוחר. חשבנו לראות את שגרת החיים בצהרי היום.
מ. נהגנו מספר שמוקדם בבוקר לקח פועלים ממעבר מיתר והביאם למקומות עבודתם (בבניין) בגדרה וברמת השרון.
"למה לא עברו בתרקומיא אם צריכים לנסוע צפונה?" אנחנו שואלות.
"כי המעבר במיתר הרבה יותר קל, אנושי ומהיר," הוא אומר. כך אמרו הפועלים.
חברון
בעיתון הבוקר (ידיעות) היתה כתבה גדולה על אישה בחברון שיש חשד שמתנחלים שרפו לה 
בפעם החמישית את המכונית. זו אישה שגרה על יד תל רומיידה והיא פתחה בשביתת רעב כי כבר לא יודעת מה לעשות. אז הלכנו לראות אותה.
האנה אבו היכל יושבת ליד מכוניתה השרופה מוקפת אנשים, עיתונאים וצלמים מכל העולם. אנשי הסהר האדום הקימו אוהל מחאה. על המכונית השרופה הדביקו מודעה באנגלית וערבית: "אנחנו כאן לא כדי להרגיז איש ולא כדי לשמח איש, אנחנו כאן כי אנחנו כאן."
היא יושבת, מבוגרת, כבדת גוף, רגליה צבות ומספרת את סיפורה. אם היתה יהודיה היתה מקבלת מכונית ללא מכס עם תו נכה ורשות להחנות את רכבה הכי קרוב לביתה. אבל היא לא יהודיה והיא גרה קרוב מדי למתנחלי תל רומידה, ולכן אסור שרכבה יהיה ליד הבית והיא נאלצת כל יום לעלות במעלה הגבעה ולרדת ממנה וללכת כ-500 מטר אל המכונית ובחזרה.
המכוניות שלה ושל שכניה חונות בוואדי סמוך. אבל שם עובר השביל המסומן כשביל למתנחלים בלבד. גם שם בעצם אסור להיות וצריך לשלם הרבה כסף כדי שמישהו ישמור על הרכב. אז איך אפשר לחיות שם?
לבקשת הצלמים והעיתונאים האנה קמה ממקומה בקושי ומראה איך היא נאלצת ללכת שם כל יום.
ואנחנו, לאן נוליך את החרפה? ביטאנו בפניה את כאבנו ובושתנו, כך נמשיך ונבוא בכל משמרת כל עוד היא שם.
ומשטרת ישראל? מתי (אם בכלל) תגלה את העבריינים ותטפל בם כראוי?