ללכת מחר לאדמה, לעצים שנטעו הדורות הקודמים לנו | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

ללכת מחר לאדמה, לעצים שנטעו הדורות הקודמים לנו

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
רביעי, 6 אפריל, 2022

אום מוסא, דוחא, גרה בבורין שבשומרון, נצר למשפחות ענפות שמתגוררות דורות בכפר. נשואה ואם לשלושה.

חקלאית נלהבת, מארגנת פעילויות נשים ומארחת מתנדבים זרים. אשת הקשר של   מחסוםווטש לכל מה שקורה בסביבה.

שמי דוחא (ضحى)

משמעות השם היא הזמן שאחרי זריחת השמש עד השקיעה. יצא שאני כמו השם שלי חיה את הזמן הזה במלואו.  אני גרה בכפר בורין.  הכפר שלי מוקף בהתנחלויות. יצהר מדרום. ברכה מצפון. גבעת רונן ממזרח. ויש נקודה צבאית ממערב לכפר.  כשאני פוקחת עיני בבוקר אני רואה את ההר שמול הבית. הר שבילדותי היה מקום של בילוי וכיף. היום הוא כולו התנחלות.

האדמה שלנו שהייתה מעובדת על ידי אבותינו ודורות רבים לפנינו נלקחה על ידי המתנחלים, והם עכשיו שולטים בשטח.

יש לי חלון מול ההר ואני מתמלאת בכאב ועצב גדול.

אני חקלאית, עובדת את האדמה וחיה מזה. בבוקר אני עובדת בחלקה שלי. משקה את העצים, שותלת צמחים ומגדלת אותם לפי העונה. קשה לי לשבת בבית ביום גשום.  רוצה לצאת ולעבוד את האדמה. זו השמחה שלי.

בדיוק עכשיו מתחילה עונת הקטיף של הזיתים. אנו משתכרים מזה. מגדלים ומוכרים זיתים. זה הזמן שבאים מתנחלים להפריע לנו. וגם בעונת הקציר באביב.

שריפה במטעי בורין שהציתו מתנחלי גבעת רונן

אני חולמת על שלום

אני חולמת על שלום. בלי המתנחלים הלא אנושיים שעומדים למעלה ומפריעים לחיינו.  אני חולמת שלא נגלה כל יום איזה נזק נוסף הם מעוללים לנו. אני מתפללת שנהיה חופשיים.  אני חולמת שנוכל לנסוע לאן שנרצה, שנצא לאדמותינו - נחרוש, ננקה, נקטוף לפי הבחירה שלנו. בלי שמישהו יצווה עלינו ויקצה לנו ימים מסוימים לעיבוד ולקטיף.

כיום יש תיאום בין הרשות לבין המנהל הישראלי - אבל גם אחרי שכבר מקבלים אישור עוקבים אחרינו. למה צריך תיאום ללכת לשדה שלנו. זה מכאיב ומשפיל.

גם אנחנו רוצים לחיות כמו בני אדם

אני שמחה כשאני רואה אנשים שמחים, חופשיים, שאינם נרדפים על ידי אחרים,  ואני חושבת למה גם אנחנו לא נוכל לחיות כמו בני אדם.  לכולנו יש לנו משפחה וילדים - לשני הצדדים, לנו ולישראלים. למה צריך להרוג. אפשר לחיות בשלום ובביטחון ולעבוד את אדמתנו. בחופש. בלי כיבוש.

זיכרונות מילדותי

זיכרון הילדות שלא אשכח לעולם הוא מלחמת 67. הייתי ילדה קטנה. אימי אמרה לי – "בואי נישן תחת העץ". "למה?", שאלתי. "כי היהודים כבשו את הכפר שלנו ויש מטוסים בלילה שאולי יתקפו את הבתים." אני זוכרת שבלילה פרשנו את המזרונים תחת עצי הזית בערך 100 מ' מהבית והיה פחד נוראי.

ואני זוכרת עוד, שביום הראשון של המלחמה – 5/6/67 - היהודים הרגו את אבא שלי. אבא היה שוטר במשטרה הירדנית ועבד באזור ביתוניה. לא נתנו לנו לקבור אותו במשך שלושה חודשים. זה דבר שלא אשכח כל חיי. היה קשה מאד. עד היום ישראל שומרת גופות ולא מעבירה מיד לקבורה.

הייתי בת חמש. שניה בין ארבעה ילדים (6,5,3,2). נותרנו יתומים מאב, ואימא - שהתאלמנה בגיל 28 - כדי לשרוד נאלצה לעבוד בכל עבודה קשה בשדות זרים, בניקיון ועוד. אבל זכינו לכבוד כמשפחה שכולה. אני הייתי ילדה כעוסה ועצובה. מגיל תשע התלוויתי לאימא בעבודות השדה. זוכרת אותנו כילדים נושאים משאות כבדים על ראשינו יחד עם אימא. כך הורגלתי בעבודות השדה.
 

הכנות למטבוחה
Photo: 
אירית סגולי

נישואין ומשפחה

את סמיר בעלי הכרתי בתיכון כשלמדנו באותה כיתה. התאהבנו זו בזה. אנו קרובי משפחה. ידעתי מהתחלה שאתו יהיו חיי חופשיים כרוחי. 13  שנים לא הצלחתי ללדת. עברתי הפלות ואחרי טיפולי פוריות נולדו תאומים והיום יש לי 3 ילדים. הבכורה מסיימת לימודי עברית ואנגלית באוניברסיטת אל-נג’אח. הצעירה מסיימת תיכון. בעלי הוא מורה בתיכון. בשנים הארוכות שלא הצלחנו להביא ילדים הצעתי לו להינשא לאחרת, אבל הוא הבטיח שיהיה איתי לעולם. הוא נותן לי מרחב חיים ומבין אותי. אף פעם לא מונע ממני להגשים את רצונותיי.

אומרים עליי  שאני אישה חזקה ומנהיגה

את הכוח שלי קיבלתי מהחיים ללא אב עם אמי השורדת.

אני מארגנת טיולים לנשים בבורין וסביבתה למקומות קדושים בעיקר: אל אקצה, חברון, ולפעמים גם לעכו ולחיפה. הבית שלי פתוח תמיד ואני מארחת בכל שנה כ-20 צעירים מכל העולם שבאים לתקופת המסיק ומתגוררים בבורין. בבואם אני עורכת להם שולחן שלא נגמר במטעמים פלסטינים שעיקרם מהתוצרת החקלאית ומהמסורת הפלסטינית. משתתף מאיטליה הזמין אותי  לכנס מזון מקיים SLOW FOOD באיטליה. פעמיים נסעתי להדגים את הכנת האוכל.

דוחא מככבת בסרטון על פרויקט מן אל בחר - ימי הים

חברות עם ישראלים

הגעתי לאחד מימי הים הראשונים ושם החל מהפך בראשי ביחס ליהודים. המפגש עם הישראלים שוחרי השלום פתח את ראשי ומאז אני קשורה לנשות מחסוםווטש ומארגנת קבוצות לימי הים. אני שמחה תמיד לפגוש אתכן ומעוניינת להפגיש נשים מבורין עם נשים ישראליות מארגוני שלום, כדי שיתחילו להכיר במגוון של הישראלים ויעברו את השינוי שעברתי.

לסיום...

אני רוצה ללכת מחר לאדמה, לעצים שנטעו הדורות הקודמים לנו, לקטוף את הזיתים...

______________________________________________________________________

חברת מחסוםווטש רחל אפק, שוחחה עם דוחה בתקופת המסיק בשנה האחרונה. תודה מיוחדת לעמירה וגם לריקי, גילי טלי ונעמי, נשות הים היקרות שליוו את את הכתיבה בעצותיהן החכמות.

בורין, שלוש מוסקות 1.11.21
Photo: 
רחל אפק