לגדל את התקווה | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

לגדל את התקווה

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
רביעי, 6 אפריל, 2022

נעמה היא צעירה בת 29 מכפר זיתא בגדה, מנהלת גן ילדים פרטי,

גרה עם ההורים. בוגרת אוניברסיטת א-נג'אח בשכם, בחוג להיסטוריה כללית.

אחות צעירה מבין 8 אחים ואחיות.

* רחל אפק וריקי שקד-טריינין שומרות על קשר רצוף עם נעמה הרבה שנים. הן הכירו בחוג שעשו במועדון בכפר לפני כמה שנים, והקשר המשיך בפרויקט ימי הים של מחסום ווטש.    כמו כן עזרו בטיפול באחות של נעמה, בהסעות לתל השומר ובביקורים בבית ובמסיק.

בנימה אופטימית

כשאני מתעוררת כל בוקר אני אומרת לעצמי היום יום חדש והולך לקרות משהו טוב.  לא קורה שאתעורר ואחשוב היום יקרה משהו לא טוב. אני מאמינה בדיבור הפנימי האופטימי הזה שמשפיע על המציאות. אם חס וחלילה קורה משהו רע, אני עוברת הלאה ושוכחת.

ימים יפים לפעמים מלווים בימים קשים

החיים שלי נפלאים, אבל הייתה תקופה קשה כשאחותי מואהב חלתה בנובמבר 2015. לקחתי על עצמי את כל הטיפול בה. ליוויתי אותה לתל השומר לניתוחים. המשפחה ניסתה להתערב ולא נתתי, למרות שבאופן אישי אני מפחדת ממחלות, מפחדת לראות דם. זאת התנסות שלא בוחרים, אלא באה אליך ואתה מחליט איך להתנהג. וכך בא הרגע שצריך להפסיק לפחד. יש בזה משהו מחזק. וגם עוזר מאד בטיפול.

(מואהב נפטרה ב-12.2.2021, ר.א.)

ביקור במכה, לחאג'

בפברואר 2019 נסענו למכה. מואהב הייתה שלוש פעמים לפני כן.  הפעם הזאת הייתה מאד מיוחדת. מואהב קיבלה מתנה מהרשות אחרי שעברה בהצטיינות קורס בלימודי דת ורצתה מאד לנסוע. הצטרפתי כדי לעזור לה. ושם הרגשתי שלמרות הקושי הייתה אוירה של שקט ורוגע. ללא מחשבות טורדניות. היינו כל היום מחוץ למלון, בחרנו לאן ללכת. בלי שאף אחד ניהל אותנו. זו הייתה תקופה נפלאה.

למרות שבתמונות ממכה רואים המון אנשים. צפיפות גדולה. וזה נראה קשה וחסר אויר. זה ממש לא כך. זה מקום גדול כל כך. המון אנשים מכל העולם. אנשים מאד פתוחים לדבר אחד עם השני. נשים וגברים ביחד, רק התפילה נפרדת.

הולכים למכה מסיבה רוחנית. להתפלל, זו דרישה של אללה. אין מקום בראש להתעסק ביחסים שבין גבר ואישה. יש דברים מהותיים לחשוב עליהם. כל אחד בא למען עצמו, ומנצל את הזמן הזה לטובת המטרה הזו.

בקשר לדת

אני מחויבת לדת, אך לא במידה רבה, ויש לי כמה ספקות. אני אישה דתייה, הולכת עם חיג'אב ובגד מסורתי. אבל למדתי באוניברסיטה, יוצאת לטיולים, לישראל, למכה לבד. עשיתי רישיון נהיגה. מוחמד בזמנו (570-632 לספירה) אמר שהאישה צריכה לקרוא, ללמוד, לעבוד, ולמעשה היא יכולה לעשות כל דבר שתחפוץ. לא רק להיות בבית. אבל צריכה לחיות לפי הכללים, המנהגים. כמו לבוש, או לשמור על עצמה כאישה. להיות ביחסים נכונים עם גברים. מצד שני גם יש כללים שיוצרים חוסר שוויון, כמו כללי הירושה שבהם הבן זוכה לחלק גדול יותר מהבת במשפחה. או האפשרות של הגבר להינשא לארבע נשים בעוד לאישה אסור. אלה כללים שגורמים לי לחוסר נוחות ולכך שעדיין לא מקבלת על עצמי את עול התורה עד הסוף.

הזכות לעבוד

 יש הרבה נשים פלסטיניות שלא עובדות.  יש גברים שאוסרים על האישה לצאת. הם מעטים וזה נעשה מחוסר הבנת הדת. מבורות. מצד שני, הרבה גברים מעדיפים שהאישה תעבוד. החיים יקרים. משכורת אחת לא מספיקה. הכול יקר. בית עולה 100,000 ₪. מכונית קטנה עולה 50 אלף ₪. הבעל שמח שהאישה תעזור בפרנסה.

היה לי חלום ילדות להקים גן ילדים...

גן הילדים הוא החלום שלי

היה לי חלום ילדות להקים גן ילדים. אני היחידה מכל המשפחה שהלכתי לגן ילדים. אחרי האוניברסיטה, ידעתי שלא אחכה שהרשות תציע לי עבודה בהוראה והקמתי עם שתי אחיותיי גן ילדים פרטי. הקושי הראשון היה התנגדות של המשפחה. עבודה עם ילדים דורשת אחריות גדולה, וכן הוצאה כספית גדולה שלא הייתה לנו. אבל התעקשנו ולא הרפינו עד שהמשפחה קיבלה ועזרה לנו בהקמת הגן.

שכרנו מקום, ניקינו, צבענו, והפכנו אותו למיוחד. קראנו לו "גן הדרדסים". ציירנו על הקירות הלבנים דרדסים ופרחים. ציידנו אותו בכל הדרוש. עברנו השתלמויות. ואז פרסמנו בכפר. נחלנו הצלחה מהר מאד. מספר הילדים גדל ותוך שנתיים עברנו למבנה גדול שמכיל כ-80 ילדים. היום אני מרגישה הרבה כוח וגאווה בעצמי ובמה שהשגתי.

לחנך ילדים ולגדל את התקווה

יותר מאדם אחד שאל אותי מדוע בחרתי להיות גננת, זהו נושא קשה ועיסוק מתיש. אני מחנכת את הילדים כדי שהם, כמו הנמלים הקטנות בשיר של מחמוד דרוויש, יעשו הכול כדי לגדל את התקווה *

אין דברים מוכנים – אנחנו עושים היסטוריה, יוצרים את הזיכרונות שלנו, בונים את הארמונות והערים שלנו, הכול בתהליך של בנייה מתמשכת. אנחנו חייבים לייצר בעצמנו – אבל ביחד. כל בן אדם חשוב ומיוחד, אבל בני אדם (ורוב החיות) חיים במשפחה, בקהילה ולומדים אחד מהשני. וכמובן, גוף בריא זקוק למזון בריא ולפעילות גופנית, כך גם בגן.

פריצת דרך

הרבה נשים שמחות לראות מישהי שחיה כמוני. עובדת ועושה דבר מיוחד. אחת האימהות בגן אמרה שהיא רוצה לעסוק ברקמה ולא מעודדים אותה. בעזרתי פתחה דף בפייסבוק והתחילה את הפרויקט. והעסק מתקדם יפה. כל הזדמנות חשובה, ותכנון מוקדם הוא דבר נחוץ.  צריך לקחת יוזמה, לפרוץ דרך מתי שאפשר ובסוף לנצח. האישה תנצח.

שלום בעולם הוא המשימה של כולנו בחיים

כשחושבים על העתיד נראה שהכול יהיה קשה. כלכלית, פוליטית. אבל אין משמעות לחיים בצורה כזאת. הדברים שאנחנו אוהבים תמיד אבודים, אבל האהבה תמיד תחזור בצורה אחרת. אני חיה היום מבסוטה. בלי כאב. למה שנפחד מהמחר. נפחד עלא פאדי... שלום בעולם הוא המשימה של כולנו בחיים.

בין מוסלמים ללא מוסלמים

הרבה ישראלים חושבים שהאסלאם לא טוב. אלים. לוחמני. צריך להבין, בדת יש הרבה קלות. הדת היא חופשית. אללה אמר: אל תכריחו אף אחד להיות דתי.

יש פרק בקוראן : "אין בעיה בין מוסלמים ללא מוסלמים", לכם הדת שלכם ולנו הדת שלנו. נחיה ביחד בחופש כל אחד בדתו. אתן חופשיות להיות יהודיות. אני מוסלמית ואנחנו חברות.

 

כתבה רחל אפק בשיחות זום עם נעמה ג'אמוס

__________________________________________________________

מתוך השיר "هنا عند منحدرات التلال", "כאן בשיפולי הגבעות",  מאת מחמוד דרוויש. תרגם לעברית מוחמד חמזה ע'נאים, הוצאת אנדלוס 2003

هنا ، عند مُنْحَدَرات التلال

أمام الغروب وفُوَّهَة الوقت

قُرْبَ بساتينَ مقطوعةِ الظلِ

نفعلُ ما يفعلُ السجناءُ

وما يفعل العاطلون عن العمل:

نُرَبِّي الأملْ.

 

כאן בשיפולי הגבעות, מול השקיעה וכוונת הזמן,

ליד בוסתנים ערופי צל  -

מעשה אסירים,

מעשה מובטלים,

נגדל את התקווה.

Photo: 
רחל אפק