מחסומים כאלה הם לא ראו

חשבתי שהם ירגישו בבית בסימטאות מחנה בלאטה; אולי הן יזכירו להם את סימטאות סואטו. חשבתי שמחסום חווארה יעלה בהם זיכרונות, שהקסבה תעורר בהם נשכחות, שהכבישים ליהודים בלבד יזכירו להם את המשטר המפלצתי שבו לחמו. אבל לא. גם הם חושבים שאין מקום להשוואה, אלא שבעיניהם כל זה נראה גרוע יותר מכל מה שהכירו.

כל ישראלי שנעלב עד עמקי נשמתו כשמשווים את משטר הכיבוש הישראלי למשטר האפרטהייד צריך היה לשמוע אותם. הם חושבים שהכיבוש הישראלי מוציא שם רע לאפרטהייד. 21 פעילי זכויות אדם מדרום אפריקה ביקרו השבוע בארץ. חלקם היו לדמויות מופת בארצם, וביניהם אנשי הקונגרס הלאומי האפריקאי של נלסון מנדלה. לפחות אחת מהם השתתפה במאבק המזוין, לפחות שניים ישבו בכלא.

שני שופטי בית המשפט העליון של דרום אפריקה, סגנית שר לשעבר, חברי פרלמנט, פרקליטים, סופרים ועיתונאים. שחורים ולבנים, כמחציתם יהודים, כאלו שהתגייסו בזמנם למען אחיהם השחורים ושיוצאים עכשיו נגד עמדותיה של הקהילה היהודית השמרנית. חלקם ביקרו כאן בעבר, לחלקם זה היה ביקור ראשון.

חמישה ימים הם סיירו בישראל. בלי שדרות (אבל עם יד ושם), בלי צה"ל ומשרד החוץ, אבל עם פגישה עם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. רוב ימי הביקור הוקדשו למתרחש בחצר האחורית של המדינה - שטחי הכיבוש, שאליהם כמעט ולא מגיעים אורחים רשמיים וגם מרבית הישראלים מדירים רגליהם מהם.

את יום שני השבוע הקדישו לעיר הכלואה ביותר בגדה, שכם. מחווארה לקסבה, מהקסבה לבלאטה, מקבר יוסף לכנסיית באר יעקב - יום עם אנשים שיודעים דבר או שניים על אפרטהייד, שחוו אותה על בשרם ועכשיו הם מזדעזעים ממציאות שנראית בעיניהם אכזרית עוד יותר מזו שהכירו בארצם.

את הדרך מירושלים לשכם הם עשו על כביש 60, שממנו רואים את הכפרים הכלואים שאין להם מוצא לדרך המלך ואת הכבישים לילידים שמתחת לכביש הראשי. ראו ושתקו. תחת האפרטהייד לא היו כבישים נפרדים.

במחסום חווארה השתררה דממה באוטובוס. מחסומים כאלה הם עדיין לא ראו. בדרום אפריקה שחורים עבדו אצל לבנים, גם בימים הכי אפלים לא היתה הפרדה כמו זו שהם רואים כאן. ג'ודי קולאפן, שהיה יו"ר ארגון הפרקליטים לזכויות האדם בתקופת האפרטהייד, התבונן בשתיקה ב"קרוסלה" שלתוכה נדחקו המוני אנשים בדרכם לעבודה, לביקור אצל קרובי משפחה או לבית החולים. פעילת השלום נטע גולן, שחיה כמה שנים בעיר הנצורה, הסבירה לאורחים שרק ל-1% מתושבי שכם מותר לצאת ממנה במכונית. אלה שקיבלו את ההיתר נחשדים בשל כך בשיתוף פעולה עם ישראל.

חברת הפרלמנט נוזיזווה מדלאלה-רוטלדג', שהיתה סגנית שר ההגנה וסגנית שר הבריאות, הבחינה בחולה שהועברה במחסום על אלונקה והזדעזעה. "למנוע טיפול רפואי מאנשים? הרי מתים בגלל זה", אמרה.

מורי הדרך, כמה פעילים פלשתינאים, הסבירו ששכם סגורה בשישה מחסומים. עד שנת 2005 רק אחד מהם היה פתוח. "המחסומים הוצבו לתכלית ביטחונית כביכול, אבל מי שרוצה להוציא פיגוע יכול לשלם עוד עשרה שקלים למונית ולנסוע בדרכים עוקפות, או ללכת דרך ההרים. הכוונה האמיתית היא להקשות על חיי התושבים. האוכלוסייה האזרחית היא שסובלת", אמר סעיד אבו חיג'לה, מרצה מאוניברסיטת א-נג'אח.

שכני באוטובוס הפלשתיני, גרוטאה של אוטובוס תיירים ישראלי לשעבר, היו אנדרו פיינסטיין ונתן גפן. פיינסטיין, בן לניצולי שואה, נשוי למוסלמית מבנגלדש. שש שנים היה חבר פרלמנט מטעם הקונגרס הלאומי האפריקאי. גפן היה חבר בית"ר בנעוריו. "שתי גדות לירדן", הוא יודע לדקלם בעברית. כיום הוא חי עם בן זוג מוסלמי ומקדיש את זמנו לפעילות בוועד נגד איידס בארצו, שהמחלה הכתה בה קשות.

"תסתכלו ימינה ושמאלה. על הפסגה של כל הר - הר גריזים והר עיבל - יש עמדה של הצבא הישראלי שחולשת עלינו", הסביר המדריך. את קירות בית הספר משמאל חוררו יריות, מימין קבר יוסף, שעליו שומרת יחידה של שוטרים פלשתינאים חמושים. כאן היה מחסום וכאן נורתה למוות עוברת אורח לפני שנתיים. כאן היתה המוקטעה, שמטוסי אף-16 הפציצו והחריבו.

אלף מבני העיר נהרגו באינתיפאדה השנייה, 90 מהם במבצע "חומת מגן" - יותר מאשר בג'נין שהתפרסמה אז יותר. לפני שבועיים, ביום שבו נכנסה לתוקפה הרגיעה בעזה, חיסלה ישראל עוד שני תושבים בעיר. גם בערב שלפני ביקורנו פלשו החיילים באישון ליל ועצרו תושבים. ירדנו לסיור בקסבה.

מאז ביקרתי פעם בקסבה בלוויית מרב מיכאלי, לא ראיתי מבטים משתאים כאלו בסימטאות השוק: מזמן לא היו כאן תיירים. חידוש בקסבה. את מקומן של אין-ספור כרזות ההנצחה על הקירות תופסים עכשיו אנדרטות שיש ולוחות מתכת שהוצבו בכל פינה, להנציח את זכר החללים. "אל תזרקו נייר טואלט לשירותים, אנחנו במצוקת מים", אמרו במשרדי הוועדה העממית של הקסבה, הממוקמים במרומי בית אבן עתיק ומרהיב. סגנית השר לשעבר, דמות נערצת בארצה, התיישבה בראש השולחן כשמאחוריה דיוקנאותיהם של יאסר ערפאת, אבו ג'יהאד ומרואן ברגותי ולצדם שעון קיר של סובארו.

נציגי התושבים בקסבה תיארו את סבלותיהם. 90% מילדי השכונה העתיקה סובלים מאנמיה ומתת תזונה, המצב הכלכלי בכי רע, הפלישות הליליות נמשכות וחלק מהתושבים אינם רשאים לצאת את העיר. סיור בנתיבי ההרס שזרע כאן צה"ל במשך השנים. שופט בית המשפט העליון לערעורים אדווין קמרון דיבר על זימבבואה. עמיתו, שופט בית המשפט העליון דניס דייוויס, שאל אם בקסבה יש משתפי פעולה עם ישראל.

אחד הקירות בחוץ נושא את דיוקנו של אסיר שיושב 34 שנה בכלא הישראלי. מנדלה ישב בכלא רק 27 שנה. אחד מחברי המשלחת היהודים אמר, שלא לייחוס, שההשוואה לאפרטהייד רלוונטית מאוד וכי הישראלים אף עולים על הדרום-אפריקאים ביעילות שבה מיושם משטר ההפרדה הגזעית. אם יאמר זאת בגלוי, הסביר, יותקף על ידי היהודים בישראל.

תחת עץ תאנה במרכז הקסבה הסביר אחד הפעילים הפלשתינאים: "החיילים הישראלים פחדנים. לכן הם סללו לעצמם נתיבי תנועה בדחפורים. כך הם הרגו, בדחפורים, שלושה דורות של משפחה אחת, משפחת שובי". הנה מצבת האבן של בני משפחת שובי - סבא, שתי דודות, אמא ושני ילדים. "לעולם לא נשכח, לעולם לא נסלח", כתוב על לוח האבן. סגנית השר לשעבר ניסתה לפתח שיחה עם ילד שלובש חולצה עם הכתובת "צבא ארה"ב".

יפה לא פחות מפר לשז, בית העלמין המפורסם של פאריס, בית הקברות המרכזי של שכם משתרע בצלה של חורשת עצי אורן גדולה. מאות מצבות אבן, אלו של חללי האינתיפאדה בולטות ביניהן. הנה קברו הטרי של נער שנהרג לפני כמה שבועות במחסום חווארה. הדרום-אפריקאים הלכו חרש בין המצבות והתעכבו ליד קבר אמו של המדריך שלנו, אבו חיג'לה, שנהרגה ב-15 יריות. "אנו מבטיחים לך שלא ניכנע", כתבו בניה על מצבת האבן של האשה, שכונתה "אם העניים".

בארוחת הצהריים במלון בעיר נשאה דברים סגנית השר לשעבר מדלאלה-רוטלדג'. "קשה לי לתאר מה אני מרגישה", פתחה. "מה שאני רואה כאן גרוע ממה שאנחנו חווינו. אבל אני מעודדת להיווכח שיש כאן אנשים אמיצים. אנחנו רוצים לתמוך בכם במאבקכם בכל דרך אפשרית. במשלחת שלנו יש לא מעט יהודים, ואנחנו גאים מאוד שדווקא הם הביאו אותנו לכאן. בארצנו יכולנו לאחד את כל הכוחות למאבק אחד והיו גם לבנים אמיצים, ובהם יהודים, שהצטרפו למאבק. אני מקווה שנראה יותר ישראלים-יהודים שיצטרפו למאבקכם".

היא היתה סגנית שר ההגנה בשנים 1999-2004 ואחר כך סגנית שר הבריאות, עד שפוטרה באוגוסט 2007. ב-1987 ישבה בכלא. באוטובוס שאלתי אותה מאילו בחינות המצב כאן גרוע יותר מאשר בארצה בתקופת האפרטהייד. "השליטה המוחלטת בחיי האנשים, העדר חופש התנועה, הנוכחות הצבאית בכל מקום, ההפרדה המוחלטת וההרס הנרחב שראינו", אמרה.

מדלאלה-רוטלדג' חושבת שהמאבק נגד הכיבוש נכשל, בגלל התמיכה של ארצות הברית בישראל. משטר האפרטהייד לא קיבל תמיכה כזאת. היא אמרה שהסנקציות הבינלאומיות עזרו להפלת משטר האימים בארצה, בעוד שכאן מקבלת האידיאולוגיה הגזענית חיזוק דתי שלא היה בדרום אפריקה. "הדיבור על 'הארץ המבוטחת' ו'העם הנבחר' מוסיף לגזענות ממד דתי, שלא היה אצלנו".

דברים קשים לא פחות אמר מונדלי מקאנייה, העורך הראשי הצעיר יחסית (בן 38) של ה"סאנדיי טיימס" של דרום אפריקה: "כשאתה מתבונן מרחוק אתה יודע שהדברים חמורים, אבל אינך יודע עד כמה. דבר לא יכול להכין אותך לרוע שראינו כאן. זה גרוע מכל מה שחווינו. רמת ההפרדה, הגזענות והברוטליות כאן גרועה מזו שאיפיינה את האפרטהייד בתקופה הגרועה ביותר.

"משטר האפרטהייד ראה בשחורים אנשים נחותים; אני חושב שהישראלים לא רואים בפלשתינאים בני אדם כלל. איך מוח אנושי יכול להנדס את ההפרדה המוחלטת הזאת, הכבישים הנפרדים, המחסומים. מה שאנחנו עברנו היה נורא, נורא, נורא - ובכל זאת אין מה להשוות. כאן זה נורא יותר. אנחנו גם ידענו שזה ייגמר יום אחד; כאן אני לא רואה את הסוף. קצה המנהרה שחור משחור.

"בתקופת האפרטהייד לבנים ושחורים נפגשו במקומות מסוימים. הישראלים והפלשתינאים לא נפגשים עוד בכלל. הפרדה מוחלטת. נראה לי שהישראלים רוצים שהפלשתינאים ייעלמו. זה מעולם לא היה אצלנו. הלבנים לא רצו שהשחורים ייעלמו. ראיתי את המתנחלים בסילואן, אנשים שרוצים לסלק אנשים אחרים ממקומם. בני אדם לא עושים את זה לבעלי חיים בשמורות הטבע ובפארקים הלאומיים".

אחר כך הלכנו בסימטאות מחנה בלאטה, מחנה הפליטים הגדול ביותר בגדה. לפני 60 שנה יועד המקום להיות מקום מקלט זמני ל-5,000 פליטים. כיום גרים בו, על אותה רצועת שטח, 26 אלף תושבים. בסימטאות האפלות, שרוחבן כרוחב אדם רזה, שררה דומייה מעיקה. כולם היו שקועים במחשבותיהם, ורק קול המואזין הפר את הדממה.