סאלם - יידוי אבנים, קטינים

דלת פח עם צבע מתקלף, שחתכו בה ריבוע קטן ודרכו קוראים בשמו של הנאשם הבא, נושאת אליה את מבטם של כ-70 זוגות עיניים נואשות ומקוות. מקוות למה? לראות לשתי דקות ממרחק את הילד או את הבעל האזוק, העומד במבט מושפל מאחורי הגדר הנמוכה. תקווה לצדק או לאמת אין פה.

בפנים - ההורים יושבים לאורך הקיר בסוף האולם ואין להם שיח עם בנם. אולי בחלק מהמשפטים הם מצליחים לזרוק לו כמה מלים.

היום הם היו ממושמעים, מפוחדים ומבולבלים. אף פעם קודם לכן לא היו בבית משפט, והם לא מבינים איך הילדים שלהם, ילדים טובים שלא עשו כלום (האחד בכלל לא היה שם, אבל מה זה משנה?) הגיעו למעמד הזה. כל אחד משני הדיונים שנכחנו בהם ארך אולי דקה. הורים אחרים, בחוץ, אמרו לי שזה הזמן שמוקצב לכל אחד מהדיונים. אין זמן להתחרבש על מה היה בכלל, והרי הכול נגמר בדרך כלל בעסקאות טיעון. לאמת אין מקום פה.

במקרה הזה היה כל כך ברור שזאת עלילה (בהמשך), צ'יק צ'ק והילדים קיבלו שחרור. האחד שוחרר אחרי שעתיים, השני כעבור 12 שעות, בחצות.

בשני המקרים לא החזירו להם הטלפונים, כי על טופס הלקיחה לא נרשם שהם נלקחו מהם. הנערים חתמו ולא היה להם מושג על מה חתמו, כי הטופס בעברית. הטלפונים לא נרשמו, ועכשיו הם נפלו לידיו של איזה שוטר מושחת, לכאורה.

הסיפור:

ב 5.2.19 התלוננה בתו של רבש"צ [רכז ביטחון שוטף צה"לי] מהתנחלות רותם בצפון בקעת הירדן, כי ע. (בן ה-16) יידה בה אבנים. הוא נעצר ושוחרר בחצי הלילה (מאריאל, מרחק שעתיים נסיעה מביתו). כעבור שבוע נעצר שוב, והפעם עם אחיו. הפעם הטענה הייתה על מעשה מגונה. זה כבר חמור מאוד!! מה עוד, שהימים הם ימי האונס והרצח של  נערה יהודייה אחרת. האירוע "התרחש" לכאורה בהרים, במקום מבודד. לאחר יומיים מעצר הובאו השניים להארכת מעצר וכאמור שוחררו. המתלוננת סתרה את עצמה שוב ושוב בעדותה ובמשטרה; לבסוף נמלטה מהמקום באמצע החקירה.

כשהלכנו בתוך מנהרת היציאה, הרגשתי מועקה גדולה. לבי נשאר עם אותם אנשים מיואשים בחצר בית המשפט, נועצים מבטים בריבוע שבדלת.