'טרמינלים' חדשים במחסומי קלנדיה ובית לחם | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

'טרמינלים' חדשים במחסומי קלנדיה ובית לחם

חמישי, 1 אוגוסט, 2019

 

במהלך החצי השני של 2019, נוכחנו בשיפור ניכר בתנאי המעבר במחסום קלנדיה בצפון ירושלים, ומחסום בית לחם (מחסום 300), בפאתי העיר. המעבר בהם נוח ומהיר יותר, מופחת-מגע בין אנשי ביטחון לפלסטינים, ומבוסס על זיהוי אקלטרוני. אך לא היו כל הקלות במחסומים הביורוקרטיים העומדים בפני האוכלוסייה הפלסטינית בנסותה להיכנס לישראל למטרות עבודה, לימודים, טיפול רפואי, ביקורי משפחות, וכו' – ואכן חלק גדול מהפלסטינים אינם מצליחים להשיג תסריחinfo-icon (אישור מעבר) ולחצות את המחסומים המשופרים.

 

מחסום בית לחם ומחסום קלנדיה תופסים מקום חשוב בפעילותנו רבת השנים. במחסומים אלה התחלנו בשנת 2001 את עבודת הצפייה והתיעוד שלנו. שם למדנו לראשונה על העימות היום-יומי עם מצוקות בלתי אנושיות במחסומים, עם מועקה נפשית מצטברת לנוכח מציאות קשה ומשתנה לרעה, ככל שהיא מתמשכת ומתקבעת שנה אחרי שנה. השנים עברו ומספר המחסומים שבהם השקפנו הלך וגדל, אך מחסומי ירושלים תפסו תמיד מקום מרכזי בפעילות שלנו.

מחסום בית לחם הישן
צילום: 
נטע עפרוני
מחסום בית לחם המשודרג
צילום: 
אמיל סלמאן, "הארץ"

המחסום הראשון שעבר "מתיחת פנים" היה מחסום בית לחם (מעבר רחל). לפני שנים, הוסרו הבטונדות שעל הכביש ובמקומם הוקם מבנה קבוע שהזכיר לנו את בית הסוהר המפורסם סינג-סינג. חיילים צעדו מעל ראשי העוברים כאשר נשק שלוף בידם ולמטה התחוללה מהומת עולם. כ-8,000 פועלים, תלמידים, חולים, ומתפללים המנסים להגיע במועד ליעדם, נאספים כבר בשעות הקטנות של הלילה בפתח המחסום על מנת לתפוס מקום בתור. אף פעם לא ניתן היה לדעת כמה זמן יידרש למעבר – שעה, שלוש, או חמש. הדוחק היה בלתי נסבל. אנשים נפצעו, התעלפו ונפטרו. המצב הלך והחמיר משנה לשנה.

צפיפות במחסום קלנדיה, 2017
צילום: 
ברוס שאפר

מחסום קלנדיה, שהתחיל כנקודת ביקורת מאולתרת, הפך בשנת 2001 למחסום קבוע שמטרתו להגביל תנועת פלסטינים מצפון הגדה לירושלים. עם הקמת גדר ההפרדהinfo-icon סביב ירושלים התרחב המסוף. ביום ממוצע עוברים במקום כ-9,000 פלסטינים. לאור הדוחק הרב ועל מנת לשמור "על הסדר" הוקמו "המכלאות", מעברים צרים שהזכירו לכול מעבר בהמות וצאן. התורים נמשכו שעות והתנאים במקום היו בלתי נסבלים.

לאורך השנים פרסמנו מאות רבות של תיאורים על המצב הקשה מנשוא במחסומים האלה. במקום עוברים הרבה דיפלומטים ועיתונאים זרים וגם הם הפיצו את דבר הזוועה בעולם כולו. מעסיקים ישראלים התלוננו על כך שהעובדים מגיעים לעבודה מותשים אחרי המעבר במחסומים, ותמונות של "המכלאות" התפרסמו שוב ושוב.

כל תלונותינו נענו בתשובה הסטנדרטית: במקום ייבנה "מסוף בינלאומי"  והמעבר יהיה מהיר – "ממש כמו בשדה תעופה". מלאכת הבנייה נמשכה ונמשכה, ולבסוף נפתחו במהלך השנה האחרונה שני מחסומים "לתפארת" - המעבר מהיר, אין מגע פנים אל פנים בין החיילים לפלסטינים והתנאים הפיזיים השתפרו מאד. אנחת רווחה נשמעת מפי הפלסטינים העוברים במקום. כמעט "ימי המשיח"...

מחסום קלנדיה החדש, 2019
צילום: 
ברונו לוי

המינהל האזרחי הזמין את כל המי ומי להציג בפניהם את "הפלא החדש", ומערכת יחסי הציבור פעלה במלוא עוזה. "הכול דבש". רק דבר אחד שכחו לציין. מתיחת הפנים במחסומים גדולים אלה היא רק מסווה הנראה לעין למחסום העיקרי המונע חופש תנועה מהפלסטינים והוא משטר ההיתרים. על מנת לעזוב את השטחים הכבושים לכל צורך ועניין יש צורך בתסריח (אישור כניסה לישראל). הביורוקרטיה הנדרשת על מנת לקבל את אישורי המעבר היא מתישה לא פחות מהעמידה בתור במחסומים. כחצי מיליון פלסטינים כלולים ברשימות שחורות ומנועי יציאה מהשטחים הכבושים. כל האנשים האלה לא "נהנים" מ"מתיחת הפנים" הנפלאה. המעבר המשופר לא משנה דבר בחייהם. חולים, תלמידים, פועלים, מתפללים – כולם צריכים לעבור את מערכת המחסומים הביורוקרטיים הנוקשה והאכזרית של מערכת משטר ההיתרים.

אכן, שני מחסומים פיזיים בדרך לישראל השתדרגו משמעותית, וטוב שכך, אך מאחורי הקלעים מתנהל, תוך הפרת זכויות האדם הבסיסיות ביותר, דיכוי מאמלל-חיים של האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בשטחי הגדה, שרובה אינה מצליחה להגיע אליהם כלל.