האוכלוסייה הערבית והמשך הכיבוש  | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

האוכלוסייה הערבית והמשך הכיבוש 

שלישי, 17 דצמבר, 2019

עודה בשאראת

התוצאה החיובית היחידה של חוק הלאום היא שהוא שם קץ לדו-פרצופיותו של הממסד השלטוני בישראל, אשר מצד אחד מציג שלטון שמונחה על-ידי עקרונות של צדק ושוויון גם ביחסו לציבור הערבי בישראל, ומצד שני הפרקטיקה היא של אפליה עמוקה. מכאן, שחוק הלאום, הכולל שורה של סעיפים המפלים בגלוי ובבוטות את האזרחים הערבים, רק הוסיף כסות חוקית למדיניות הנהוגה כאן זה שנות דור.

כפל פנים זה, ששורשיו נטועים עמוק במדיניות של הממסד הישראלי, אינו חדש. ב-14 במאי 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. נכתב בה במילים חגיגיות שהמדינה שקמה זה עתה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". אך כפי שידוע לכול, ימים רבים אחרי שנחתמה, עדיין נמשך גל גירוש הערבים מכפריהם. ולדוגמה, בכפר מעלול, הכפר שבו חייתה משפחתי, בוצע הגירוש ב-15 ביולי, חודשיים אחרי הכרזת העצמאות.

ההחלטה של העצרת הכללית על הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל (החלטה 181) התנתה את ההכרה בכל אחת מהן בהתחייבותה לקיים את עקרונות הצדק והשוויון ולהבטיח את זכויות המיעוט של תושביהן. ואכן, בהמשך להתחייבותה של המדינה במגילת העצמאות להבטיח שוויון לכולם נכתב: "...ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות... ומוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947". מתברר שכשמגילת העצמאות הציגה עקרונות אזרחיים נעלים לכל אזרחיה, ובהם גם הערבים, היה זה לפרוטוקול בלבד, כדי לשכנע את העולם שהמדינה שזה עתה קמה ממלאת אחר הדרישות שנכללו בהחלטה על חלוקת הארץ.

לכן, חשוב לעיין היטב בפרק 2 של חלק ג ("הצהרה")  של החלטת האו"ם על החלוקה העוסק בזכויות דתיות וזכויות מיעוטים – נוכל לראות בבירור שהפסקה העוסקת בשוויון האזרחים הערבים במגילת העצמאות היא מעין העתק-הדבק של הסעיף הזה, וחבל על כל הדיו שנשפכה כדי להלל ולקלס דברים שהיה בהם כבר אז משום הונאה בשל הפער התהומי בין ההצהרות לבין הפרקטיקה. לדוגמה, החלטת האו"ם בסעיף 8 בפרק זה ביקשה להבטיח, בין היתר, ששום הפקעת קרקעות לא תורשה – באף אחת משתי המדינות – חוץ מאשר למטרות ציבוריות. ועם זאת, בחלוף שבעים שנה מאז אותה התחייבות חגיגית, ביישובים הערביים לא נמצא מקום אפילו לבתי קברות. מצד אחד הפקיעה המדינה שטחים נרחבים של אדמות כפרים ערביים שנמחו, ומצד שני היא אינה מאפשרת לערים ולכפרים הערביים להתפתח. קשה מאוד לערבים אזרחי ישראל המהווים 20% מהאוכלוסייה, לבנות או אפילו להיקבר ב-“אדמות המדינה”, המהוות 93% של האדמות בישראל.  

יתרה מזו, החלטת האו"ם הדגישה במפורש כי "התנאים הכלולים בהצהרה נחשבים כחוקים יסודיים של המדינה", וכי "שום חוק, תקנה או פעולה רשמית לא יהיה בר-תוקף יותר מהם". חוק הלאום שנחקק לא מכבר הוא הפרה של התנאי הזה ואפשר לדרוש ממוסדות האו"ם להשמיע את קולם, לקבוע שהוא אינו מתיישב עם החלטת החלוקה של האו"ם, ולהתחיל בהליכים במוסדות הבינלאומיים כדי לבטלו.

לאחר מלחמת יוני 1967 התעצמה העוינות של הממסד הישראלי כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל בשל עמידתה לצד בני עמה הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה. במקום שאזרחיה הערבים של ישראל ישמשו גשר לפיוס עם העמים הערביים, דבק בהם כתם של גיס חמישי, כמי שתומכים באויב.

יש שאומרים שכל המנגנון של הממשל הצבאי שנכפה על הערבים בישראל עד 1966 הועתק בשלמותו לשטחים הכבושים מיד אחרי מלחמת יוני 1967, בשל הניסיון העצום שנצבר במשך 19 שנות דיכוי נגד הערבים בישראל. חשוב לציין כאן שבאותם ימים הוטלו על רבים מהפעילים הפוליטיים הערבים צווים המונעים מהם לבקר בגדה המערבית ובעזה. המטרה הייתה כפולה: מצד אחד, למנוע דיווח על הדיכוי בגדה ובעזה, ומצד שני, למנוע מתושבי ישראל הערבים, שצברו ניסיון רב במגעיהם עם הממשל הצבאי, להעבירו לאחיהם הפלסטינים.  

הדברים בלטו במיוחד אחרי האינתיפאדה השנייה, כשוועדות התרמה התארגנו כמעט בכל יישוב ערבי כדי להגיש סיוע הומניטרי לערביי הגדה במזון, בבגדים או בתרופות. גם הפגנות הסולידריות עם בני עמם הפלסטינים נחשבו לאקט של מרד במדינה. ב-1 באוקטובר 2000, מיד לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, יצאו ערבים בישראל להפגין נגד הכיבוש הישראלי והממסד הגיב באמצעים ברוטאליים, כפי שהוא נוהג בהפגנות בשטחים הכבושים – אירועים שעלו בחייהם של 13 מפגינים.

הכיבוש החמיר את מצבה של האוכלוסייה הערבית בארץ, ואפשר לחוש בכך בבירור אחרי כל עימות פלסטיני-ישראלי, כמו הלחימה בעזה ב-2014, כשגל עצום של הסתה נגד ערביי ישראל שטף את התקשורת, והיו שותפים לה גם אישי ציבור.

הכיבוש הוא עול כבד לא רק על הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. השפעתו רעה על אחיהם הפלסטינים אזרחי ישראל, ולא רק עליהם, אלא גם על כל האזרחים היהודים שמתנגדים לכיבוש. סיום הכיבוש אינו רק אינטרס פלסטיני – הוא אינטרס של כולם, ערבים ויהודים כאחד.   

תמונה של איש: עודה בשאראת
עודה בשאראת

 

 

 

עודה בשאראת הוא סופר ופובליציסט בעיתון הארץ. הוא פרסם מספר ספרים בערבית וב-2009 את הרומן "חוצות זתוניא" בעברית. ב- 2018 פרסם ספר ילדים "אל תגנוב לי את התור", ובנובמבר 2019 יצא לאור הרומן השני שלו בעברית, "דוניא", בהוצאת הספרים "עם עובד".