בית לחם. אנשים נעצרים לידי, נאנחים ושואלים אם ככה יראו חייהם עד עולם...

נתניה מדווחת ומצלמת

  עוד דו"ח עגום, רוב מהומה על לא מאומה...עוד יום מתיש בבית-לחם. כמו תמיד הדרך מטנטור סוראליסטית, כשבאים מבית חמים ונוח. המדרכות הקרות והטינופת הן ביתם של כל הממתינים, רוב הזמן בשתיקה כבדה, לתחילתו של יום העבודה. יש אנשים שמבקרים בפעם הראשונה במחסום בחושך, לפני עלות השחר, ואותה שתיקה של הגברים, המראה שלהם ואפילו השפלת העיניים שמעניקה אשליה שאת לא רואה אותם, יכולה להיתפס כאיום. זה קרה לפחות לאחת מחברותי, שהסתובבה וחזרה הביתה מייד כשיצאה מהמונית. זה היה מדי בשבילה. היא היתה איתי בקלנדיה, אבל המחסום שם לא השפיע עליה כך. היא לפחות איננה מהאנשים שנסגרים בקליפתם ומתיימרים לא לראות ואולי אם היתה באה למחסום בית לחם איתי היתה צולחת את המשמרת בקלות יותר. במהלך השנים הפכתי חסינה למראות הללו ועדיין אני מבינה מה קורה למי שנתקל בהם בפעם הראשונה. האורות היחידים מגיעים מקישוטים נלעגיםם של "חג מולד שמח" וממדורה שאמורה לחמם. 

לפחות זה לא כמו במחסום מכבים כשהחיילים הכריחו את הממתינים לכבות את המדורות.החיילים כאן לא נוטשים את המרחב המוגן שלהם.

הקיוסק המוצל בשדה. הקפה החם מביא מעט נחמה, אני מקווה, לגברים העייפים והקפואים בתחילתו של יום מפרך.

היום אף אחד מכוחות הביטחון לא שם לב אליי וישבתי בשקט. מן המחסום יצא זרם קבוע של אנשים גם כשעזבתי ב- 7:15.  ככל שמתקרבים לכניסה כך קשה לי יותר לפלס דרך. מוכר הסיגריות הקשיש מנסה לפלס דרך עבורי כשהוא מבחין בי. אנשים מצטופפים כאן כי פה מחכים האוטובוסים. 
שלושה אנשים נשלחו חזרה לצד הפלסטיני. שמעתי אחד מהם מתלונן בקול רם על כך שרישיונו נלקח ממנו, והשתתק והלך לדרכו מוקף בארבעה אנשי ביטחון לא הייתה כל דרך לדבר אתו ולגלות מה בדיוק קרה.

אנשים ניגשו שוב ושוב להתלונן על הצפיפות והלחץ בצד הפלסטיני של המחסום. הם ביקשו שנבוא לראות. בעיקר נשים הגיעו משם ורובן נראו מרוגזות מאד. שוב סופר לי על גבר שכמעט התעלף בלחץ.

אנשים מגיעים החוצה בריצה תוך שהם רוכסים את החגורות. אחדים מברכים אותי במילה, בהרמת גבה או העווית פנים. יש שנעצרים לידי, נאנחים ושואלים אם ככה יראו חייהם עד עולם... אין לי תשובה בשבילם. הם רוצים לדעת כמה אנחנו מרוויחות וכשאני אומרת שאנחנו מתנדבות אני לא בטוחה שהם מאמינים לי.

שוב נשאלתי אם אני סילביה, מפי אדם שמחכה לתשובה ממנה. הלכתי לראות מה קורה בשוק העבדים מול טנטור. נתתי לאיש שראה את התג שלי את הפרטים של פיליס כדי שאולי היא תוכל לעזור לו.

 אני חוזרת הביתה ותוהה אם יש טעם ללכת לצד הישראלי של הטרמינל. אני כותבת דוח שהוא יותר סלט של עובדות. אני לא באמת עוזרת. האין זה בעצם מה שאנחנו עושות, יושבות שם וצופות בעולם החולף על פנינו.

עזבתי ב-7:15. נאמר לי שעדיין אנשים רבים מחכים לעבור וזה נשמע לי אמין.