קלנדיה, שישי רביעי לחודש הרמדאן

יש לי סימפטיה לאנשים שמעיזים בפלסטין,

יש לי סימפטיה לאנשים שלא מתייאשים בפלסטין,

יש לי סימפטיה לאנשים שעומדים מנגד בפלסטין, שגם אחרי שתי שנות דור בלא יום אחד של חירות, נפשם נושאת בגאון ניצוצות של תקווה.

יש לי סימפטיה למי שממשיך לעמוד זקוף בפלסטין גם כשמאזן הכוחות לרעתו, למי שלא נרתע ולא נכנע בפני הכוח ונשק ההרג שמכוון כלפיו.

יש לי סימפטיה רבה לאיש שחרק שיניים, הידק את הלסתות ועמד זקוף מול המון החמושים שעטו עליו, עלבו בו, דחפו והיכו אותו.

• כשכוח האדירים עזב ניגשתי אני והבעתי את הערכתי.

האיש הזה הוא גיבור שראוי להיות משל ודוגמא.

מה שעוד היה שם  –

 דחיפות, ודחיסות, ואלימות, ומעצרים.

החמושים, "כוחות הביטחון" (הביטחון של מי?) כרזו במגפונים והדפו ודחפו בידיים ובקתות הרובים.

• היה כל כך צפוף שאבות נשאו את ילדיהם כלפי מעלה ועל כתפיים פן לא יצליחו לנשום.
• היה כל כך צפוף שפניו של אחד היו תקועות בגבו של זה שלפניו.
• היה כל כך צפוף שקשיש שנדחף ונדחס התמוטט, איבד את ההכרה, בנפילתו נפצע גבו והוא שכב על הדרך מדמם בשלולית דמו.
• היה כל כך צפוף שזקנים צעירים ונערים נדחסו לאותם נתיבים, כי הפתח שבשבועות הקודמים הוגדר "הומניטארי" ויועד לבני ה-55 ומעלה בוטל.

ואחרון:

"גיברת, אני לא כותבת את הפקודות, אני רק עושה מה שאומרים לי לעשות", ענתה שוטרת מגב שגרשה קשיש מוגבל בתנועה שהגיע לצד שנועד לנשים והורתה לו ללכת לצד הגברים המרוחק מאות מטרים משם כשאמרתי: תביטי עליו, כל צעד עולה לו בייסורים, למה את מגרשת אותו?