קלנדיה - אישה ששני בניה ונכדה בן ה-13 בכלא.

צופות: 
תמר פליישמן.
31/03/2019
|
אחה"צ

בקול שקט, בדיבור רצוף, כמו מספרת על מישהי שאינה היא, כאילו המכאוב אינו מכאובה והסבל אינו סבלה, סיפרה אישה שישבה אתי לקפה על שניים משלושת בניה שבכלא.

והשלישי? – השלישי, הקטן, לומד.

האישה שייחלה ליום שעול הפרנסה יוטל על כתפי הבנים נכזבה ונאלצת להמשיך ולעבוד קשה.

"היא עושה את הגבינה הכי טובה שיש", העיד מכר שהצטרף לשיחה.

כשגמרה לשתות קמה לאטה, הביטה לעברי, נאנחה והוסיפה: "גם ילד של ילד שלי, ילד בן 13, גם הוא בכלא".

הרימה את סלי הבד העמוסות בגבינה, נפרדה ופנתה ללכת לעמל חייה. 

האנחה הדהדה בי באלפי אנחות ופני הילד שבכלא השתקפו באלפי דיוקנאות של ילדים מוכרים ושאינם מוכרים.

 

הדרך למשרדי המת"ק הייתה פתוחה, גם שער הכניסה היה פתוח, אבל למרות שהשעה הייתה שעת טרם נעילה המקום היה שומם.

היום סגרו בשלוש וחצי, אמר מאבטח, החיילים ירדו לארז.

לא שאלתי מה על תושבי הגדה שזקוקים לשירותי המקום, אבל זכרתי מה שאמר איש על חווית המעבר במחסום המחודש:

כשמתחילים זה כמו ללכת בתוך נחש, כשמגיעים לסוף של הנחש זה כמו לבוא למקום הזה שאיך קוראים לו? – ששם שוחטים את החיות.

נכון שהאיש לא יודע איך אומרים בעברית משחטה, אבל מכיר היטב את החרדה וחוסר הוודאות של מי שנזקק ובא לפתחו של המקום גוזר הגורלות.