קלנדיה - סיפור של חורף. במה זה תורם לביטחוננו??

צופות: 
תמר פליישמן
30/12/2018
|
אחה"צ
חולה בכסא נכים ליד רכב ההסעות המלא, בגשם
חולה בכסא נכים ליד רכב ההסעות המלא, בגשם
צילום: 
תמר פליישמן
  • "זה היה סיפור של חורף לא יותר"

סיפור על אנשים שכמו היו לא-בני-אדם ונהלים שאנשים יצרו שאנושיות אין בהם.

סיפור על איש בכיסא נכים שגופו טרם החלים מניתוח, שלו ולאשתו לא נשאר מקום ברכב ההסעות הייעודי לעזה.  

חיכו לטקסי. לא לטקסי רגיל, אלא לכזה שהשלטון סומך על נהגו שישמור פן יברחו השניים בדרך.

לא בצד מתחת למחסה הורו להם לחכות אלא על יד רכב ההסעות. למה? – שלא יברחו.

 "כיוון שהגשם במילא זלף" כיסתה האישה את ראש בעלה במטפחת שהוציאה מתיקה.

סיפור על מאראם שהגיעה למחסום בקבוצה של ששה חולים שטופלו בחברון כדי לקבל אישור להמשיך הביתה לעזה. מאראם בת ה-23 סובלת מסרטן בבלוטת התריס.

מאראם הסבה את תשומת לבי לאישה ממררת בבכי בצדו הפלסטיני של המחסום, אישה מעזה שבנה מאושפז בבי"ח במזרח ירושלים, ביקשה להיות לידו אבל נדחתה. בגדה – כן. במזרח ירושלים ע"י הילד שלה – לא.

בגלל שהשעה הייתה אחרי שלוש ובגלל שראיתי בצד האחר של המחסום את הרכב לעזה ערוך לנסיעה, ובגלל שחששתי שהם שבאו כל הדרך מחברון לא יוכלו להמשיך את הדרך הביתה, האצתי במאראם ובאחרים והצטרפתי אליה/אליהם.

במת"ק נאמר לה כלאחרים ש: אל-באס ראח'.

איש אחד אסף את התעודות של כולם והגיש אותן לקצין שמאחורי החלון ושמע גם הוא ש: אל-באס ראח'. 

  • תעשה טובה, התחנן האיש,
  • אני לא עושה טובות, השיב הקצין.

ספק האיש כפיים וזז. באתי אני אל החלון ואמרתי שנכון, הרכב נסע, אבל הוא היה מלא והיו שניים שנסעו בנפרד, אז אולי, בבקשה, יוזמן רכב נוסף מאותה חברת הסעות?

אני אסביר לך, אמר הקצין והסביר שכל הדרך מקלנדיה לעזה נציג התאום הפלסטיני העזתי הוא שאחראי שאיש מהנוסעים לא יברח ויישאר בארץ כשב"ח, ולא שכח לומר את משפט הזהב: שיבואו מחר.

  • לאן ילכו? איפה ישנו? שאלתי.
  • למקום שמשם באו, השיב.
  • אבל בית החולים הוא לא מלון, אז לאן?
  • משך הקצין בכתפיו ולא ייסף.

אחרי שעה של שהייה מול המשרדים שוב עמדה מחוץ למחסום חבורה מבולבלת ונואשת כשכל אחת ואחד מנסה לאלתר מקום ללון בו.

הפרידה לא הייתה קלה. היו הרבה מילים של תודה והיו חיבוקים חמים שהיו לי יותר מר ממתוק.

החולים ומלוויהם הלכו למקום שאלתרו לעשות בו את הלילה עד יבוא הבוקר וישובו לאותו המקום, לאותו המשרד, מול אותם החלונות ויחכו שעות שיותר להם לנסוע הביתה, לעזה.

אני הלכתי למקום של תה חם, אבל "הלילה במילא קפא", הרוכלים, ילדים כבוגרים בשלהם כמו אין גשם שמכה בפנים בחיצים של קרח.

"זה היה סיפור של חורף לא יותר"