ח'ירבת א-רכיז: חייל שהשתתף בהריסות בתים אומר - אני רק ממלא אחר הוראה שקבלתי

ידידינו היקרים,

 16 שנים אני פוסעת לצדו של נאסר. בן 20 היה שהכרנו. כשהיה צעיר, חלם להיות וטרינר. מזל שלא הסתייע בידיו לממש את חלומו,  שאחרת איך היה צומח להיות מי שמתעד מעשי עוול יום יומיים  כעובד "בצלם", ועדיין מצליח להיות מחובר לעצמו?

בראשית השבוע שעבר שוחחנו טלפונית שיחת "מה נשמע" שגרתית. נאסר סיפר שהיה לו שבוע מלא הריסות במקומות שונים במרחב אחריותו. אחרי שתיקה של רגע אמר: "הכי מפחיד אותי שאתרגל לזה". אנחנו קובעים להיפגש בביתו בסוסיא ביום רביעי ב 9.00  (אם לא יהיו הריסות ), כדי לתהות יחד איך אפשר גם לחוות עוול מתמשך וגם לא "להתרגל" אליו.

7:50. אנחנו בדרך. הודעה קולית מנאסר: "יש 3 בולדוזרים ליד אום אלח'יר ואני בדרך לשם".  במצב הזה, כשכבר יודעים שתהיה היום הריסה רק לא יודעים איפה, נמרטים עצבים - על מי יפול היום החץ של הרולטה הרוסית, משחקו החביב  של האדון. זיכרון הריסות קודמות מתעורר לתחיה ואנשי הכפרים באזור נדרכים מדעתם.

החץ נפל על ח'ירבת א-רכיז, כפר מערות עתיק, יפהפה, על צלע הר, משתפל אל עמק פורה שתושביו משקים אותו בזיעת אפם מאז שהצבא חתך את צינורות המים שהגיעו  אליו מהכפר א-תואני.

אנחנו מגיעים. אנחנו כבר ממש קרובים. כל מה שאני רוצה זה לרוץ אל האנשים, הנשים והילדים ההלומים ולחבק אותם. להגיד להם שאנחנו עמם, שלא ניתן לאף אחד לעקור אותם מאדמתם...אבל שני חיילים מכוסים מכף רגל ועד ראש באפודים ושאר מיני הגנות, לא מאפשרים  לאהוד, ליאיר ולי להתקרב.

אמרתי משהו לחייל הצעיר שאמר לי לעצור. מרוב ניסיון לשלוט ברוחי, אני כבר לא זוכרת  בדיוק את המילים שאמרתי לו, אבל אני זוכרת את תשובתו: " זה לא אני מחליט . אני ממלא אחר הוראה שקבלתי". למילים האלו יש צליל מוכר, וכשאני שומעת אותן קופא  הדם בעורקי. יש דברים שליהודים אסור להגיד.

ממרחק קצר אנחנו רואים איך הג'ראפות (בולדוזרים) המפלצתיות, אלו  שיש להן נהג שרק עושה מה שאומרים לו, ומפקדים ותתי מפקדים, ואנשים עם מדים ובלי מדים (המנהל האזרחי), שרק  ממלאים אחר הוראות, כותשים ומרסקים חיים. אני רוצה להקיא, אבל אין זמן. לזוטות. ההריסה מסתיימת בשיטת האונס – גומרים הולכים – ואני רצה במדרון אל האנשים הנשים והילדים שכבר צעקו ואחר כך בכו, ואחר כך נשמטו ידיהם, ועכשיו הם יושבים ושותקים.

כשהגענו, פוגש אותנו מוחמד מוחמד. איננו מכירים. עיניו הכחולות רושפות כעס והוא אומר לנו בעברית:  "אתם מעוד ארגון שלום שרק מדברים. אתם לא עושים כלום, מה, אתם לא יכולים להשפיע על הממשלה שלכם? אנחנו שותקים. משתדלים לא לקחת את זה אישית. מוחמד ממשיך להשליך עלינו את כעסו. שיוצא כל כך הרבה כאב . כשהשתרר שקט לרגע, שאלתי את מוחמד האם הוא יכול להשפיע על הממשלה שלו. מוחמד  אומר שאצלם אי אפשר  אבל שאצלנו זה אחרת. "זה כבר לא אחרת", אמרתי, ונשמתי המתכווצת, התכווצה עוד קצת.

אחר כך עיניו נחו עלינו ברכות. הזמין לביתו, (בית שעוד לא הרסו), והראה לנו מאין פרצו אנשים, כנראה מאחד המאחזים הסמוכים (חוות מעון, אביגיל), לבית בשבת האחרונה, ומאיפה גנבו  את הגנרטור  ועוד כמה מכשירים. בן דודו של מוחמד, מוחמד אף הוא, התעקש להזמין אותנו לכוס קפה.

ישבנו בפתח המערה בה נולד ב 1967. גם אליה פרצו הגונבים, וגנבו מצבר של הפנלים הסולריים. ועכשיו הורסים. שאלתי את מוחמד מוחמד מה הוא עושה עם הכאב. "אני לא יכול להרשות לעצמי לחנך את ילדי על נשק. על כן אני בולע את הכאב ונהיה חולה".

כל אותה העת המשיכו ההורסים להרוס עוד בתים בח'ירבת סארורה הסמוכה, ומשם המשיכו לח'לת א-דבע  והרסו שוב את ביתו של ג'אבר. הורסים והוא חוזר ובונה, ושוב הורסים והוא שוב בונה. מה הוא עושה עם הכאב?

לא יכולנו להתקרב, על כן המשכנו לפח'ית בדרך המלך של מסאפר יטא. שיירת ההורסים מתקדמת לעברינו – שלוש מכוניות טויוטה של המנהל האזרחי, שני ג'יפים צבאיים ושלושה בולדוזרים. הטויוטה הראשונה עוצרת אותנו. "זה שטח אש, לאן אתם חושבים שאתם נוסעים? " מטיח בנו אילן, ראש המנהל האזרחי באזור. לולא היו פניו של אילן כל כך מלאות בעצמו ובשנאה, היו לו פנים נאות. אבל הן היו מלאות שטנה ואדנות , ונראו כמו הדבר האחרון שאדם מן הישוב רוצה לפגוש . "אנחנו מטיילים לערד" עונה אהוד, ונדמה לנו שנחלצנו איכשהו מעונשו של זה. טעינו. מקץ כשעה, בשובנו מן הביקור בפחית  באותה דרך המלך של מסאפר יטא, אנחנו פוגשים שוב את שיירת ההורסים.

אינני בטוחה שיש בפי מילים שיכולות לתאר את מה שראו עיני  וחווה לבי ברגעים הללו.

עכשיו, כשאני כותבת את השורות האלו, אני נזכרת במוטו שכתבה רוסריו קסטיאנוס שגרירת מקסיקו בישראל בשנות ה -70 של המאה הקודמת ,בספרה 'באלון קאנאן': "רק לספר את  הסיפור, רק לתאר את מה שקרה. אנא, אל תשליך אותנו אל תהום השכחה."

הם נסרו במשור יד את צינורות המים . הבולדוזר מושך את הצינור לאמצע הדרך והמנסרים מנסרים. במו ידיהם ניסרו צינורות חיים של מאות בני אדם החיים במאספר יטא בכפרים הדלים שלהם. קטעו, חתכו, והמים ניגרים על אדמת הכורכר הקשה  של הדרך ולא יגיעו אל אדם, חיה ואדמה.

הפעילים הפלסטינים  מהאזור כבר שם. אנחנו רוצים לחבור אליהם. הנה נאסר וטארק ועיד, חברי נפש שלנו. אהוד מחנה את הרכב במרחק מה ויאיר ואני הולכים לעברם. אני מחבקת את טארק ואת נאסר. נאסר  מרגיע אותי ואת עצמו ולוחש לאזני: "אל תדאגי, נגיש בג"ץ. ננצח בסוף", ובאותו הרגע ממש  אילן שואג לאזני השניה : "של מי הסובארו האדום? (הוא יודע. כבר נפגשנו היום). אם לא תעופי מפה מיד, אני מחרים לכם את הרכב.." עייני בהו בסילוני המים הפורצים מן הצינורות החתוכים, איך הם ניתזים אל דרך כורכר מהודקת באזור המדברי היבש הזה שכמות הגשמים השנתית שלו מועטה. לאיומיו של אילן לא היה מקום בלבי.

שעה ארוכה המשיכו החותכים לחתוך. הרגשתי שחותכים לי את הורידים. לא ידעתי את נפשי. מתהומות השבר נזכרתי שבשעות המוקדמות של הבוקר היינו בדרכנו לנאסר בשביל לתהות יחד איך גם חווים את השבר וגם לא נשברים. איך כואבים שוב ושוב את חוסר האונים, וגם לא מתרגלים למראות. איך פוגשים את רשפי השנאה והאדישות , וגם מצליחים לא לשנוא.

עם רדת הערב חזרתי לביתי הנגבי, איפה שפקידי הממשל לא הורסים בתיו ולא מנסרים את צינורות המים שלו.

כתבתי בנפרד לטארק לנאסר ולעיד:  "הי חברי היקר לי מאד, "היה יום קשה. לך, לי. בא-רכיז ובחלת א-דבע הרגשתי כאילו הרסו את ביתי, וכשחתכו את צינורות המים הרגשתי שחותכים את ורידי.  מדהימה אותי כל פעם מחדש נוכחותך העיקשת בכל אלו, ואיך שאתה מצליח לשמור על יציבות נפשית,. אוהבת, אראלה."

טארק ענה: "ערב טוב, אראלה. תודה לך. תודה רבה. זה החלק הקשה של חיינו, שזה נהיה שגרה. מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו נמשיך להיאבק, לצלם, לתעד, להפיץ בעולם, עד שיום אחד עם תמיכה של אנשים כמוכם, שיש בהם יושרה, נצליח לחיות חיים של שלום ושקט. תודה לכם על נוכחותכם בשטח, ועל המילים שכתבת לי.             זה מחזק אותי ושומר עלי. תודה לך."

בשבוע הבא נבוא שוב, כמידי שבוע, לתרגול נוסף בשמירה על יציבות הנפש בתנאי גיהנום....