בקעת הירדן ביקורים במאהלים של המקומיים, אלימות נגד מוסקים בכפר יתמא

צופות: 
נורית פופר, שרון גמזו, וצביה שפירא (מדווחת)
30/10/2019
|
בוקר

ב-8.00 בבוקר נפגשתי עם נורית בתחנת הרכבת בראש העין. נסענו ישירות עד לכביש הפונה לכיוון התנחלות חמדת (ראינו פרסומת של המלצה לרכישת מגרש בני ביתך למגורים על חצי דונם ב-150000 ₪, לא התפתינו לרכוש זאת). שם נפגשנו עם שרון ועברנו לרכב השטח השחור שלה. 

עלינו לכיוון המאחז החדש, וניגשנו לכיוון האוהל של איהם.  איהם יצאה אלינו ושוב, כמו לפני שבוע, שפת הגוף שלה אותתה לנו שלא רצוי להיכנס לאוהל שלהם. יצאו גם שני הילדים הקטנים שלה. היא הציעה שתביא כסאות ונשב מחוץ וממרחק לאוהל. נראה לנו מוזר, כי תמיד הפלסטינים מזמינים אליהם לאוהל בחביבות רבה. סירבנו בנימוס ונתנו לה את כל תכולת הטובין שהבאנו באוטו: הרבה מאוד נעליים טובות בגדלים שונים, סוודר טוב לחורף, בגדי ילדים וגם צעצועים לילדים. איהם נראתה מאוד שמחה למתנות האלה, היא כנראה לא רגילה למתנות כאלה, שלא כמו ידידינו האחרים בבקעה שכבר רגילים לזה. היא בקשה שנביא לה "מפרושה". לא הבנו בדיוק למה היא מתכוונת, אבל במילון מצאתי שהתכוונה לשטיח, והיא גם הצביעה על האדמה, וגם הזכירה את המילה עקרב שפירושה גם בערבית עקרב, וידוע לי שיש פחד מעקרבים זוחלים על אדמת אוהל חשופה. רשמנו לעצמינו להביא לה בפעם הבאה שטיח.

החלטנו לוותר על ביקור אצל ידידינו בח'אלת מקחול ונסענו לראס אל אחמאר. הדרך למאהל של רועידה עוברת ליד חלקות חקלאיות גדולות, ששייכות לפלסטינים, ועליהן מגדלים עכשיו בצל ירוק ופלפל מאורך ירוק. חלקות אלה ירוקות עכשיו והמראה שלהן מרענן מאוד, על רקע החום-צהוב ששולט בבקעה בתקופה זו של השנה.  השטחים המעובדים האלה מושקים בממטרות, והדרך לאוהל נעשתה בחלקה בוצית. קצת מפחיד היה לנסוע עליה. חשבנו על כך שבבוא החורף, אם ירדו גם השנה גשמים כמו בשנה שעברה, לא נוכל להגיע לאוהל שלהם בראס אל אחמאר.  רועידה, אם המשפחה חיכתה לנו ואיתה שתי בנותיה נאג'יה וראנין. מלכין –  בת ה-15 הייתה בבית הספר ושני הילדים הצעירים - בת ובן, לא הלכו לבית הספר כי הם חולים.                                                                      

עם נאגיה וראנין יש לנו פרויקט, להגשים את חלומן ולאפשר להן ללמוד באוניברסיטה בשכם, לימודי סיעוד. בעזרת התרומות הנדיבות של נשות מחסוםwatch ומתנדבות יש דין וכן מספר בני משפחתי, הצלחנו לאסוף סכום כסף נכבד, שיספיק לרישום לאוניברסיטה, לשכר הלימוד, למימון מעונות ולנסיעות השבועיות מהבית וחזרה לשכם, ועל כך תודתן ותודתינו מקרב לב.

אצל רועידה אנחנו מתקבלות תמיד באוהל (שהוא נקי להפליא) ותמיד אחת הבנות מגישה לנו גם פיתות מעשה ידיה, זיתים וסלט טעים. בזמן שישבנו באוהל הגיעה אלינו קריאת טלפון דחופה מחברתנו רעיה. בכפר יתמא (מדרום לצומת תפוח) נכנסו אמש מתנחלים וצבא וסילקו משפחה ממטע הזיתים, באמצע המסיק, למרות שהיה להם תיאום למסוק עד 31.10. לא רק זאת, מכיוון שהחיילים הכריחו אותם לעזוב הכל, הם לקחו רק את שקי הזיתים והשאירו אחריהם את הסולמות, המגרפות ויריעות הבד שפורשים סביב העצים. כל זה נגנב במהלך הערב והלילה

החלטנו מיד לנסוע ליתמא. כשהגענו לשם "חבשתי" את כובעי כמתנדבת  של "יש דין" וכתבתי את העדות שנתנו לנו, כפי שאני עושה כשאני יוצאת מטעמם. את העדות אשלח ליש דין. שוב נדהמנו לגלות עד כמה הפלסטינים הם אנשים חביבים מאוד מטבעם. נפגשנו עם המתלונן ליד בניין המועצה.

איך ידעו לקרוא לנו? מסתבר שאנה שידלו וחברותיה ביקרו במועצה של יתמא לפני זמן מה והשאירו להם מספרי טלפון למקרה שיצטרכו עזרה במשהו. וכשהגיע מהדי למועצה להתלונן שנגנב לו הציוד מהמטע, ראש המועצה הרים טלפון לאנה, אנה התקשרה לרעיה, ורעיה בתבונתה עשתה חשבון שאם נורית ואני בבקעה נוכל לעבור מיד דרך יתמא ולברר את התלונה.

שוב התברר עד כמה חשובות הנסיעות שלנו – מתנדבות מחסוםwatch - בין הכפרים והעיירות שבגדה המערבית.  מהדי, שהתלונן במועצה נדהם גם הוא מהמהירות שבה הגענו לקחת ממנו עדות. מוניר מ"יש דין" הסביר לו מדוע כדאי לו למסור לי עדות ושאל אותו אם יהיה מוכן לגשת למשטרה להתלונן. מהדי יחשוב על כך.   ישבנו עם מהדי ומשפחתו במטע, מזג האויר היה נעים, והכול נראה פסטורלי מאוד – אז למה יש רשעים, שבגלל רצונם לנשל את הפלסטינים מעל אדמתם, גונבים וחומסים כאוות נפשם בחסות חיילי צהל.  זו שאלה שאין לה פתרונים.

יצאנו חזרה לכיוון ראש העין מיום מלא וגדוש פגישות משימות  ואירועים. חזרנו לראש העין ברבע לארבע.