קלנדיה
הביתה.
המזוודה, הצ'ימידן, שקית הניילון והשטיחון המגולגל מספרים ש -
אישה מעזה בדרך הביתה.
נהג המונית ששכרה (עלות נסיעה מקלנדיה לארז בין 300 ל- 350 ₪) נשאר להשגיח על החפצים והיא הלכה למת"ק, או בשמו הפלסטיני הלא מכובס למוח'בראת (לשב"כ), כדי לקבל אישור לחזור הביתה, לעזה.
מצאתי אותה שם במקום הכי נקי למראה והכי מטונף במהות ופניה שטופי דמעות אחרי ששמעה שהיא מנועת שבכ וככזאת היא לא מקבלת אישור לעבור את המחסום.
"אבל היא רוצה הביתה... כל המשפחה שלה שם... אבל היה לה אישור לצאת מעזה... אבל..." - ניסו האנשים.
החייל חזר ובדק, כתב משהו על פיסת נייר, הושיט לאישה את הנייר ואמר בשפה שזרה לה, בעברית, "תתקשרי למספר הזה, זה ראפת, הוא יעזור לך".
כולם יודעים, אפילו אני יודעת, שראפת הוא מהמוח'בראת שבמחסום ארז.
רציתי לשאול את החייל למה לא יתקשר הוא לראפת, הרי הצבא פה הוא אותו צבא ששם והמוח'בראת שפה הוא אותו ששם, אבל כשפניתי אליו אמר: "אתך אני לא מדבר" – "הנה דיברת" אמרתי, - "מאד בוגר..." ענה, וחיילת שעל ידו הוסיפה: "את, בכלל אסור לך להיות פה".
באווירה שנוצרה, כשהבנתי שאני עלולה רק להרע לאישה עזבתי.
הביתה.
שני אמבולנסים מהשטחים עוכבו בתוך מעבר הרכבים.
"מחכים לגופות" אמר שוטר.
דין גוף המת כדין גוף החי והנהלים לגביו הם אותם.
הגופות היו של שלושה בני משפחה אחת מג'נין שנהרגו לפני ימים אחדים בתאונת דרכים בזעתרה ונשלחו בהוראת המשטרה לנתיחה באבו-כביר. ככה זה כשרכב של יהודים מעורב בתאונה.
מהעבר האחר, הפלסטיני, ליד גדר המחסום, עמדו בני משפחת ההרוגים וחיכו לקרוביהם.
אחרי שעה וחצי אמרו לנהגים להסתובב, לנסוע למגרש החנייה הפלסטיני כי שם תתבצע העברת הגופות.
האמבולנסים תמרנו את דרכם בין כאוס הרכבים שבמקום, בני המשפחה בעקבותיהם ואני גם. חיכינו.
אבל נהגי שני האמבולנסים מחולון שהביאו את הגופות פחדו לעבור את המחסום אל מקום שבו לתחושתם לא יהיו מוגנים (פחד מאד מובן שהוא פרי הבאושים של שטיפת המוח שעוברים ישראלים) ולכן התקבלה הוראה לחזור לצד "היהודי" של המחסום. נהגי האמבולנסים הפלסטינים שבו ותמרנו בין עשרות הרכבים, בני המשפחה שבו ונצמדו אל הגדר שעוטפת את המחסום ולוו במבטם את הוצאת הגופות והעברתם בנוהל גב-אל-גב.
כשנגמר הליך העברת הגופות חזרו כולם למגרש החנייה הפלסטיני, שם נכנסו אחדים מבני המשפחה לאמבולנסים שבהם הונחו יקיריהם ובדקו שהמתים מתיהם.
