קלנדיה: בסגר אי אפשר לחזור הביתה מבית החולים

צופות: 
תמר פליישמן
30/09/2018
|
אחה"צ
אשה מעזה עם בנה
אשה מעזה עם בנה
צילום: 
תמר פליישמן

ראיתי אותם מרחוק, את האישה ואת בנה עמוסים בחבילות שדרך נשיאתן העידה על כובדן.

הלכתי לקראתם וככל שהתקרבנו יכולתי לקבוע שהילד הוא חולה סרטן מעזה ששוחרר לא מכבר מאשפוז.

איך? – המסכה השמוטה על הצוואר, החבילות הגדושות, המבטים שמחפשים מה הדרך הנכונה ללכת בה והפנים הדאוגות.

אבל למה הם הולכים בכיוון ההופכי ליעדם, מהמחסום אל הגדה ולא ממנה?

כשנפגשנו אמרה לי האם שבנה מוחמד בן ה-12 שיש לו סרטן "כאן" אמרה והצביעה על צווארה שלה, שהיה מטופל בנאבלוס ושוחרר מביה"ח אבל הביתה, לעזה, הם לא יכולים להמשיך.

אולי לא ידעה שחג ליהודים ושסגר ואולי ידעה וטעתה לחשוב שבנה עומד בקריטריונים של דו"צ ככתוב: "במהלך הסגר יותר מעבר במקרים הומניטריים, רפואיים וחריגים בלבד, בכפוף לאישור מתאם פעולות הממשלה בשטחים".

רק שלמרות הפרסום הרשמי לא מוחמד ולא חולים אחרים יכולים לנסוע בימים של סגרinfo-icon לרצועה. כשהאמת טפחה על פניה חיפשה האישה את התחבורה הציבורית כדי לנסוע לרמאללה, שם אצל מכרים היא ובנה יתארחו עד לסיום הסגר.

בגלל שהדרך למחוז חפצה לא קלה ולא קרובה והתיקים כבדים וגלגלי המזוודה שחוקים, קראתי לעזרה למכר שלי.

כמו במטה קסם קדרות הפנים של האישה ובנה התחלפו לנהרה.

האיש לקח את המזוודה שגררה האם, אני את החבילה מידיו של מוחמד ויחד הלכנו מקום חניית רכבי השירות.

רק אחרי שנפרדתי מהשניים בברכות ונפנופי ידיים, הכתה בי המחשבה שמוחמד שבעוד יומיים יחזור הביתה לעזה הוא בן גילו של הילד נאסר עזמי מוסבח מעזה שחיילי צהל רצחו לפני יומיים.

לא ידעתי מה שמו של הבחור שנרצח בערב יום הכיפורים בסמוך לעיר העתיקה במה שהוגדר פיגוע אבל פיגוע זה לא היה, ובדווח של אוצ'ה נכתב שגופתו לא הושבה למשפחתו ולכן שבתי למחנה הפליטים ושמעתי שאומנם גופת השאהיד לא הושבה למשפחתו, או כמו שאמר חבר: "גם הגופה שלו לא נמסרה למשפחה שלו", מה שמחזק את החשש שבין קובעי המדיניות הישראלית ובראשם השר ארדן, אלו שנוטים לשמור במחשכים לזמנים ארוכים וחסרי פשר גופות של פלסטינים, פושה חיידק ממשפחת הנקרופיליה - לכאורה.

ובאשר לשמו של הבחור שלא צוין לאורכה ולרחבה של התקשורת הישראלית, מסתבר שאינו נטול שם וגם לו יש שם שנתנו לו הוריו והשם הוא מוחמד עליאן.

עכשיו שקט, אם את רוצה לראות אותם, את החיילים, תחכי עד שיהיה חושך, אמרו לי בכפר חיזמה. למה? כי ככה נוהג הצבא מזה זמן: מתישהו, בשעה לא קבועה של לילה נכנסים רכבים צבאיים לרחובות וסמטאות הכפר וגם עוצרים ילדים אמר המספר.

אני שאף פעם לא בטוחה אם המושג "ילדים" מתייחס לילדים של המספר שלפעמים הם אנשים בוגרים או לילדים קטינים, שאלתי בני כמה הם הילדים שעצורים? - ילדים, מגיל 14 ככה עד 20, - וכמה ילדים מהכפר יושבים עכשיו בכלא? – יותר מעשרים, אמר האיש.