קלנדיה
רכב ההסעות שמחזיר בכל יום חולים לרצועת עזה חיכה כי עוד לא הגיעה השעה ארבע שבה בקירוב הוא אמור לצאת לדרך. היו בו הנהג תושב מזרח ירושלים ועוזרו תושב הרצועה. העוזר הוא שאחראי להושבת החולים ומלוויהם ולגביית הכסף מהנוסעים ושניהם אחראים שאיש מהנוסעים לא יחמוק לשטחי ישראל, שהרי סכנה למדינה היא אם תושב הרצועה, בריא כחולה ישהה בתחומה. אבל המטען האנושי טרם היה. לפעמים יש חולים שכבר בשמונה בבוקר מגיעים אבל לא נותנים להם לצאת מהמחסום וגם אם נורא חם מכריחים אותם לחכות עד ארבע, סיפר הנהג.
מה עושים אלו שמגיעים אחרי שההסעה יוצאת? איפה הם ישנים? הקשתי, את זה הוא לא יודע. מה שהוא לא רואה ולמה שהוא לא עד אין לו מושג. גם לי אין.
כשהם עובדים הם עובדים יסודית, כשהם יורים הם לא נרתעים מלפגוע בגוף החי וכשהם הורסים המקום הופך לגל אבנים.
שלט חגיגי מבשר על "שדרוג מעבר קלנדיה" ובינתיים ההולכים צריכים לדלג על ובין הריסות.
מאז שהחנייה הופקעה מבעליה אין איפה לחנות, ועכשיו גם הכיכר, שהייתה הלב הפועם של המקום גודרה בבטונדות וכלים כבדים עקרו את משטח האבנים והפכו אותה לאיי חרבות.
במקביל מתנהל מסע אגרסיבי ואלים לסילוק הרוכלים: דוכן השווארמה ובעליו אינם, מוכר השקדים ודוד הקלייה אינם וגם המשאית שממנה היו אב ושני ילדיו מוכרים ירקות ופירות נעלמו/סולקו. האחדים שמתעקשים להישאר כי זו דרכם היחידה להביא מזון לפי ילדיהם נרדפים ומאוימים. מאבטח שהגיח ממתחם המחסום גער בהם ואיים עליהם. הוא זה, הצביעו עליו האנשים, הוא זה שיצא בבוקר עם בקבוק גז וריסס אותם ואת סחורתם.
זה מקום ציבורי, למה אסור להם למכור פה? שאלתי את המאבטח,
"כי זה מקום של סלקציה ביטחונית" אמר והלך.
אי אפשר היה להתעלם או לא להבחין או לא להיבהל מקבוצת חיילים וחיילות חמושים ברובים ומטולי רימונים, אחדים עם שני הכלים על חזם, שסבבו את המתחם.
החמושים הגיחו מחלקו האחורי של המחסום, צעדו בטור עורפי אל צדו הפלסטיני, פנו שמאלה וחזרו לתחומי המחסום בדרך שאסורה בכניסה רגלית, הדרך שלא פלסטינית אחת ולא פלסטיני אחד קיפחו בה את חייהם.
ולמעלה למעלה, מעל החומה, חודשה אחת מעמדות הצליפה והיא עכשיו גבוהה יותר וממוגנת אבנים וניתן לצלוף ממנה ביתר דיוק וביתר ביטחון לעבר פלסטינים מוחים או מפגינים או מתגודדים.
