חירבת טאנא—-חזרה לתקופת האבן

“חירבת טאנא—-חזרה לתקופת האבן”

נושאים עיקריים. בית פוריכ, עיר קטנה ממוקמת ליד נבלוס. התנחלות איתמר והמאחוזים הם מקור לדאגה ולחרדה לתושבים. הקרקע של איתמר והמאחוזים נלקחה מהכפרים והערים הפלסטינאיות באזור. הרועים בקהילת חירבת טאנא סובלים מבעיות יותר חמורות. האזור שלהם הוכרז כ-אזור צבאי, והקהילה נאבקת על המשך קיומה.

הדו’’ח  הזה תואם למאמר של גדעון לוי ואלכס ליבק, הארץ, ודו’’ח  בצלם , פברואר 2019.^[1]

 בית פוריכ. דיברנו עם א’, מזכיר המועצה. בית פוריכ היא עיר קטנה, ממוקמת בעמק מזרחה מנבלוס. בקצה הדרומי של הרכס שמעל העיר, נמצאת ההתנחלות איתמר. בהרים בשני הצדדים שלה במרחק של 3 עד 6 קילומטרים נבנו מאחזים בלתי חוקיים. הקרקע עבורם נגזלה מהכפרים ומהערים בית פוריכ, רוג’יב, עוורתא, ויענון. המאחזים עכשיו מהווים מכשול אמיתי מסביב לאזורים הפלסטינים ואוכלוסיתם. המצב הזה כמובן מאוד מדאיג את הפלסטינים.

האוכלוסיה של בית פוריכ היא בערך 15,000 איש. ישנם בתים מפוארים בעיר, כמו בערים וכפרים אחרים, בנויים על-ידי קרובי משפחה שעבדו והצליחו בחו’’ל. מה-28,552 דונמים של קרקע ששייכת לעיר, רק כ-1,100 מוקדשים לאזור מגורים. רוב הקרקע מיועדת לחקלאות, במיוחד לעצי זית ולגידול פרות ועזים.

הטרדות המתנחלים. א’ אמר שהשנה מסיק הזיתים  היה קטן ולכן המשפחות סיימו מהר את עבודתם. בחורף שעבר ירד מעט גשם וזה הקטין את היבול. בחודשים האחרונים לא היו הטרדות או התנגשויות איתם. אבל חקלאיים, שאדמותיהם קרובות להתנחלות פוחדים ללכת לעבד את אדמותיהם. וכך למעשה הם מאבדים אותן.

בלילה חיילי צה’’ל נכנסים לעיר ולוקחים מבתיהם גברים לחקירה. באינתיפדה האחרונה ישבו יותר מ-100 תושבים בבתי כלא. עכשיו רק מעט כלואים.

ילדים. שאלנו איך הילדים רואים את החיילים ומגיבים לצה’’ל והאם הם נמצאים בטראומה. א’ מודה שהתנגשויות עם חיילים מעוררות רגשות שנאה כלפיהם. כשהמצב שקט, הילדים לא פוחדים, אבל בהחלט דרך החיים בשטחים הפלסטינאיים אינה מוצאת חן בעיניהם. באופן כללי, הם לא במצב טראומתי אבל כשבן משפחה נעצר על-ידי חיילים, אחיהם ואחיותיהם בטראומה. הילדים ומשפחותיהם נעזרים על ידי ארגונים כמו הארגון הנוצרי: EAPPI - Ecumenical Accompaniment Program in Palestine and Israel, ורופאים ללא גבולות.

לא’ בנות קטנות אשר שואלות אותו על המצב הפוליטי. “אנו חייבים להשיג פתרון שקט. בלעדיו לכולנו יש בעיה, בעיה קשה. כאשר ישראל בעלת כוח, לפלסטין אין כוח. אפשר להשיג הסכם, אולי מדינה אחת לשני עמים ואולי פתרון אחר. אבל בלי פתרון העתיד עגום.

חינוך. ישנם 8 בתי ספר בבית פוריכ עם 400 תלמידים סך הכל. בבתי הספר היסודיים בנים ובנות לומדים יחד. לאחר מכן הם לומדים לחוד. אחד מבתי הספר נפתח רק השנה. הוא ממומן על-ידי איש עסקים מיליונר שבמקורו הוא מעזה, אבל כעת הוא גר באמירות במפרץ הפרסי. שאלנו למה הוא בחר דווקא בבית פוריכ כמיקום לבנות בית ספר. כמכר של שר החינוך הפלסטיני, הוא בנה שני בתי ספר בבית פוריכ ושניים בעזה. בית הספר החדש נקרא על שם אמו. רוב בוגרי התיכון ממשיכים ללמוד באוניברסיטה, אבל, כפי ששמענו לפני-כן במקומות אחרים, מעט בוגרים מוצאים עבודה בתחומי למודיהם.

חשמל— אין בעיות באספקת החשמל עכשיו, אבל רוב הערים והכפרים רוצים לעבור לאנרגיה סולרית כדי להיות עצמאיים. הנושא הזכיר לא’ את חירבת טאנא, שבה אין חשמל בכלל ובתיהם  של התושבים נהרסו. נשמע לנו כאילו מדובר בשכונה של בית פוריכ, והחלטנו להגיע לשם לאחר שעזבנו את המועצה. לא עלה על דעתינו איזה הרפתקה מצפה לנו.

חירבת טאנא. מוסטפה נהג 6 קילומטרים מזרחה מחוץ לבית פוריכ ולתוך אזור הררי, בדרך לא סלולה ומלאה אבנים. לאחר זמן קצר ראינו עדרים קטנים של כבשים ועזים. על ההרים, מערות ואוהלים. התושבים הם חלק מקהילה בת 100 עד 200 רועי צאן. באזור השני נמצאים מעיינות אשר מספקים להם מים במשך מאות שנים. 

הקהילה נמצאת על אדמות בית פוריכ, כ- 6 קילומטרים מזרחה. המפה מציינת את האיזור כשטח C, אך גם כ”שטח אש” לתרגול חיילים. משנת 2005, 40 הבתים שלהם נהרסו מס׳ פעמים, נבנו מחדש, ושוב נהרסו. האוהלים, שבהם הם חיים עכשיו, אולי גם הם יהרסו בעתיד.

ב-2011 חירבת טאנא הגישה בקשה לבג׳׳ץ לעצור את תהליך ההרס והעברת תושבים מאזור לאזור. הם גם ביקשו תכנית אב של האזור, כדי לקבל אישורי בנייה. למרות שהשלטון הישראלי סירב להכיר בקיומה של הקהילה, הם עדיין נאבקים כדי להישאר על אדמתם. ובינתיים הם סובלים מחוסר חמור של שירותים בס

יסיים—אין להם חשמל וגז, הם אינם מחוברים לרשת המים, או לביוב, אין כבישים סלולים למקום, והם חסרי אמצעי תקשורת כלשהם.                                        

מוסטפה נעצר ליד בנין טרומי קטן ולבן. על הבנין שלט שמציין שהוא נבנה על ידי האיחוד האירופאי. מסביב לבנין ישנה גדר ובחצר אזור למשחקים עם שתי נדנדות. שתי ילדות קטנות בנות 3 או 5 משחקות בחצר. אישה צעירה וגבר יצאו לקבל את פנינו; שניהם מורים. גם שתי הילדות התקרבו אלינו כדי לראות מי האורחים הזרים האלה. בשלב מסוים בשיחה, שאלו את הילדה הגדולה אם היא מפחדת מהמתנחלים. ״לא,״ היא ענתה, “אני לא מפחדת מהם, אבל הם באים וגוזלים את המים שלנו.״

זה הגנון והגן לילדים בני 1 עד 5 שנים. לאחר מכן, הילדים מבקרים בבתי ספר בבית פוריכ. אמרו לנו שבכל יום נתון, מס’ ילדים שבאים לגנון נע בין 2 ל-6. בשני החדרים הקטנים ישנם שולחנות נמוכים וכסאות קטנים, ומקום בכל אחד לשמונה ילדים. בחדרים לא ראיתי אף צעצוע. זה בהחלט איננו מקום משחקים מקובל לגילאים צעירים כאלה.

כשהיא נשאלה לגבי צעצועים, האישה הצעירה הודתה שאין להם. ואז נזכרתי בקופסא עם חלקי לגו, מכוניות צבעוניות קטנות, וצעצועים אחרים שבארון שלי, אשר מזה 10 שנים נכדי לא נוגעים בהם. יתר על כן, המורה גם אמרה שחסר להם תנור לימי החורף הקרים.                                   

ומפה אנו פונות לעזרה. מתוכננת בקרוב פגישת חברות מחסום ווטש של אזור המרכז. אנו מבקשות מהחברות להביא איתן לפגישה (1) צעצועים ומשחקים (2) תרומות כסף לקנות שמיכות ובגדים חמים (3) מתנדבת עם מכונית שתאסוף את התרומות ותביא אותן לתחנת ראש העין. נודה לכן אם תעמדו בקשר עם עליה ש. או עם אנה ש.

קרוב מאוד לגן ראינו מספר ערימות של שברי בטון ושל אשפה. ערימות אלו הן מה ששרד מבית הספר שנהרס, נבנה מחדש, ושוב נהרס. מה יכול היה להניע את צה’’ל להרוס את בית הספר? הסיבה היא שהוא נמצא בשטח C. אז התחלנו להבחין בערימות נוספות של זבל כמו כתם בשדות הירקים והיפים.

הבחנו במבנה קטן עתיק מאבן. הדלת היתה סגורה. המסגד העתיק, כנראה ניצל מגזירת ההרס הכללי הודות לערכו הארכיאולוגי.

נסענו למעיין בהרים אשר מאז ומתמיד מספק לרועים מים—לבתיהם, לשדותיהם ולעדריהם. סיפרו לנו, שעכשיו קבוצות מתנחלים באות לעתים. המתנחלים מתיישבים ליד המעיין ושוחים. בקושי אנחנו מטפסים על שביל סלול מלא סלעים. ובסוף השביל יש אואזיס, מקום יפהפה, במרכזו עץ גדול ונוף  של שקט ומרחבים. ראינו תעלה מלאה במים; בצדה האחד ברז, ובצדה השני צינור, דרכו המים זורמים למשפחות הרועים שגרים בעמק. אנו שואלות שני אנשים שעובדים שם: “איפה שוחים המתנחלים?” “הם פותחים את הברז, ומשחקים בתוך המים מסביב,” אומר אחד מהם. כך המתנחלים נהנים במסיבת מים עם המים היקרים של הפלסטינים, בלי לחשוב שהם מזהמים אותם.

מוסטפה חסך לנו את הירידה המסוכנת דרך השביל. בדרך מחירבת טאנא חזרה הביתה, אנו שוב מתבוננות בכבשים, בעיזים, באוהלים ובמערות. כשעזבנו את עולם ההרים והעמקים הירוקים, הקסום והשקט הזה, הבחנו במזרונים ובספות המתייבשים בשמש. ניסינו לתאר לעצמנו איך משפחה מתמודדת— כשהיא חשופה לקור, לחום, ולגשם, ובלי גז וחשמל, בלי חימום או מזגנים, בלי חיבור לרשת מים, או לרשת ביוב, בלי סמרטפון או כלים מודרנים כלשהם— איך היא מתמודדת באוהלים ובמערות האלה.

איך ישראל שלנו שכה גאה בחידושי  הי טק שאותם היא מוכרת לכל העולם, איך כחלק של מדיניות מתוכננת היטב, מסוגלת לדחוף את המשפחות האומללות האלה אלפי שנים אחורה אל תוך עידן האבן?

 

^[1]גדעון לוי ואלכס ליבק, “להם אין שופטים בירושלים,” הארץ 8.02.19.

     Yael Stein, “Fake Justice :the Responsibility Israel’s High Court Justices Bear for the Demolitions of Palestinian Homes and Dispossession of Palestinians,” B’tselem, February 2019.

Some of the data in this Report is retrieved from “Beit Furik, Town Profile 2014,” The Applied Research Institute – Jerusalem. vprofile.arij.org/nablus/pdfs/vprofile