קלנדיה: בני אדם שממהרים לאט בשל החולשה והמכאוב
מבעד לשלבי המתכת ראינו אנחנו שבחוץ אותם שבפנים עומדים צפופים מחוץ למשרד המתק כמו גוש של צללי אדם. בינינו לבינם פועלים שעבדו גרמו לרסיסי אבנים שהתעופפו ולגצי אש שנתזו לדקור בפנים ולצרוב בעיניים.
אלו גם אלו הקשו על הנשימה שלנו שרחוקים ובטח ויותר על שלהם שסמוכים. לנו הייתה הברירה להתרחק והתרחקנו, להם לא הייתה הברירה הזו או כל ברירה אחרת ונשארו כי הורו להם. גם הזמן כמו עמד מלאכת. הרבה זמן עמד הוא ועמדו הם. כשהותר להם לצאת יצאו בהולים אל רכבי ההסעות היעודים לעזה, בני אדם שממהרים לאט כי החולשה והמכאוב שלאחר ניתוח וטיפול בבי"ח לא מאפשרים לגוף להאיץ תוך נשיאת המטען שדחוס בתיקים ובעיקר בשקיות ניילון
, שקיות ענק לאשפה.
פעם הייתי שואלת לפרטי מחלתם. היום לא. יש מחלות שרואים גם בלי לשאול, מחלות שניתן לשער, מחלות שצועקות את עצמן.
מעבר לשם, מול מחנה הפליטים, בתוך האפור לגווניו והשברים והקרעים של אי אפשר לדעת מה שנזרקו לצד החומה, כי אין מערכת לפינוי אשפה, אלמוני הצמיד לזיזי בטונדות שמקיפות את המגדל הפינתי סוג של דגל שצד את העין כמו המעיל האדום של הילדה מהסרט של ספילברג.