קלנדיה

צופות: 
ורג'ניה סיון, עינה פרידמן (מדווחת)
29/11/2016
|
בוקר

בוקר צפוף למרות מאמץ לנהל את המחסום כראוי

כל חמש תחנות הבידוק היו פתוחות כאשר הגענו בשעה 5:30 אבל התורים כבר מגיעים לשורה השניה של המכוניות בחניון למרות שיש תורים קצרים לקראת הכניסה לתחנות הבידוק. גם הכניסה לתחנות הבידוק מתקדמת באיטיות. בשעה 5:50 מגיע שוטר ומתחיל לנהל את פתיחת הקרוסלות בקצה המכלאות במאמץ לתקן את המצב. וכך הוא ממשיך במשך הבוקר, למרות שבמידה לא קטנה הנזק כבר נגרם. בשעה 6:00, למשל, התורים בחוץ רק התארכו. ובשעה 6:45 התחלנו לעקוב אחרי איש בסוף אחד התורים בחוץ ולקח לו 37 דקות להגיע לכניסת אזור הבידוק. תארו לעצמכם שזה קורה לו כל בוקר.

שינוי מבורך בשער ההומניטרי. החייל מגיע בשעה 6:00 ומתחיל לעבוד מיד בבדיקת ההתרים כדי לקבוע מי רשאי לעבור דרך השער ומי צריך לחזור לתורים דרך המכלאות. אבל, אחרי שהקבוצה  הראשונה עוברת כקבוצה, החייל פותח את השער לכל אחד שמגיע אליו כאשר הוא מגיע. זה שינוי מבורך מאוד כי בעצם ה"טפטוף" של אנשים  דרך השער מקל על הלחץ בתורים לאזורי הבידוק. לא ידוע לנו אם זה שינוי ב"מדיניות" הפעלת השער או החלטת חייל התורן, או אולי נסיון כדי לבדוק את ההשפעה על קצב ההתקדמות בכל הצירים. לדעתנו מאוד רצוי להמשיך ולהפעיל את השער ההומניטרי באופן הזה לרווחת כולם.

אחד מן המאבטחים שלא הכרנו קודם ניגש אלינו, מרצונו הטוב, כדי לומר לנו כמה שחשוב בעיניו להתייחס לפלסטינים בכבוד ובנימוס וכדומה. יחד עם הפעילות של השוטר והשינוי בהפעלת השער ההומניטרי, אפשר היה להתרשם במין מאמץ מופגן לשדר רצון טוב לקהל הממתינים -- אולי כתוצאה מהנחיות מלמעלה.

 מאידך, לא ברור שהמסר הזה (אם היה) הגיע פנימה לחיילים בתחנות הבידוק. כל הבוקר הייתה תחושה שהקצב בבידוק היה איטי. אנחנו הצטרפנו לתור כבר בתוך אחת המכלאות בשעה 7:25, ובכל זאת לקח לנו 25 דקות להגיע ליציאה מן המחסום. כשהראשונה מאתנו הגיעה לחלון שדרכו מראים תעודות זהות, היא התקבלה ע"י חיילת שקועה לגמרי במסך הנייד שלה. ההמתנה לתשומת ליבה הייתה אולי 10, אולי 15 שניות. אבל לבן אדם שכבר עמד בתור כחצי שעה, זה כמובן מרגיז ובמידה לא קטנה מבטל את הרושם החיובי שנעשה ע"י יתר מפעילי המחסום באותו בוקר.