פלאמיה, ג'יוס, עזון - זמן המסיק

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נינה נוהגת, רוני מסקרת, פיצי מדווחת ומצלמת
29/10/2020
|
אחה"צ
מחסום פלאמיה
בית הבאר המקושט
פינה שאהבתי  בבית פלסטיני

יצאנו מהמרכז במכונית עמוסה עד הגג בכל טוב, לחנות של ז. בעזון. הפעם היו שם, בנוסף לבגדים גם אופניים לילד ותלת אופן לקטנטן.וגם מוצרי חשמל- מיקסר יד במצב טוב ועוד. אמרתי כל טוב.

בכניסה לעזון אין רכבים צבאיים. בכלל לא ראינו במשך כל הסיור נוכחות צבאית על הכבישים ובכפרים. נסענו דרך עזון למחסום פלאמיה.  בג'יוס עסוקים במסיק. בדרך אנחנו רואות בנינים חדשים ומסעדות שנפתחו לאחרונה. יש אומרים שנפתחה שם אפילו מסעדת דגים של מישהו שהיתה לו מסעדה ביפו. מענין מי בא לאכול שם, ומאיין מגיעים הדגים. בית הבד המקומי פעיל בעיקר בשעות אחר הצהריים, כשגומרים למסוק. הריח נישא למרחקים, וערמות גפת גבוהות נערמות מחוץ לו.

חנות המכולת בכפר ג'ימאל סגורה, כמו גם חנויות אחרות. הרחוב שומם, כנראה כולם במסיק.

לפי דברי האנשים ליד המחסום, הכל מתנהל אצלם כשורה. ראינו את זה בהמשך. מסביב מטעי לימונים ושדה חצילים. אלמלא הכיבוש היתה זאת פסטורליה.

אבל הנה מגיעים החיילים ופותחים באיחור קל מאוד. המעבר זריז, מעיפים מבט באישורים ומסמנים לרכב הבא. טרקטורים רבים עמוסים בזעתר, ונדמה לי שגם בזיתים. הרבה ילדים יושבים על הטרקטורים והטנדרים, כנראה חזרו מהמסיק עם המשפחות. כולם חביבים וחייכנים, מנופפים לנו לשלום.

היחידה במחסום היא מהמשטרה הצבאית.  את השיחה אתם נקיים במחסום ג'יוס. הם ממהרים לשם, ואנחנו מצדה השני של הגדר מנסים להשיג אותם. אין סיכוי, הם נוסעים על גדר המערכת ואנחנו בדרך עפר משובשת. כשהגענו למחסום כבר עברו כל הרכבים, החיילים סקרנים מאוד.

מתברר לנו שהם אינם יודעים את שמות הכפרים שמעבר לגדר. שואלים איך הגענו, ואנחנו אומרות שדרך פלאמיה, ג'יוס, עזון. לא נשמע להם מוכר.

מצטרף אליהם עכשו עוד חייל ברכב של משטרה צבאית. הוא סקרן ושואל אותי שאלות רבות. בעיקר למה אנחנו פה, ואם אנחנו רואות השפעה כלשהי שלנו על המצב.  אני מספרת לו על יחס החיילים לפלסטינים בשנים הראשונות לפעילותנו, והוא די נדהם. הוא שואל על הגדר, ואיפה צריך להיות הגבול לדעתי. אני מספרת לו על הסיפוח השקט ועל גזל אדמות. כשאני שואלת אותו במי הוא מצדד, הוא עונה: אני לא אוהב אף אחד.

הוא לפחות מתענין.

החיילים חוזרים לבסיס ואנחנו ממשיכות לעזון. נוסעות בדרך עפר קשה, נינה נוהגת במיומנות רבה. כמעט מתיאשות מלהגיע לכביש הראשי, אבל אז אנחנו פוגשות גבר ואשה פלסטינים, שבאן לרדות דבש מהכוורות שלהם, שליד המטע, והגבר מאשר שיש יציאה מכאן לכביש. הוא מציע לנו דבש. ואין עוקץ...

בעזון אנחנו פורקות את כל המטען, ומופתעות לראות את ז. בבית. הוא סיים את המסיק בחלקה, ובעל הבית שלח אותו הביתה. חצי יום חופשי. זאת הזדמנות לשוחח אתו קצת. שותות תה חם ומתוק, וז. מספר שהוא מקבל שמן כשכר על עבודתו במסיק, ומובן שישמח למכור לחברות. הוא עדיין מנוע וגם בנו, שנעצר בזמנו ושוחרר בלי כל האשמה, אבל הזכות לעבוד בישראל נשללה מהבן ומהאב. בנו הצעיר  של ז., בן העשר, מגדל ציפורי שיר ותוכים בכלוב עץ בפטיו של הבית, שהוא גם הסלון. לפעמים הם משחררים את הציפורים והן תמיד חוזרות לכלוב. סימבולי?

התרשמתי מאוד מהסלון המטופח והמקושט, למרות הדלות שמסביב. 

בדרך חזרה עוברות דרך המשתלה של ע. מצטיידות בשתילי פרחים לשמח את לבנו לקראת החורף הקודר המצפה לפלסטינים ולנו.