קלנדיה

צופות: 
משקיפות: נתניה ג. (מצלמת), חנה ש. (מדווחת) אסנת ר. (מתרגמת)
29/10/2017
|
בוקר

04:50 בטעות הגענו מוקדם מהרגיל, אך נוכחנו שהתורים הארוכים הרגילים מגיעים כמעט עד הכביש.

בפנים, נראה היה כי כל חמשת תחנות הבידוק פתוחות ותורים ארוכים מול כל אחת. החייל פתח את הקרוסלות במרווחי זמן סבירים, בהתחשב באורך התור מול תחנות הבידוק. במהלך כל המשמרת, ההתקדמות בתחנות הבידוק הייתה אטית מאוד, דהיינו המתנה ארוכה ומאוד מתסכלת למחכים לעבור דרך הקרוסלות.

ב-05:40 התורים התפוררו לגמרי ולא התארגנו מחדש עד 08:50 (כשיכולנו להצטרף). זה כמובן אומר שנשים לא יכלו להיכנס בקלות לשרוול השמאלי שמוביל לקרוסלות. המצלמה לא יכולה להעביר את הרגשות הבלבול והיאוש.

בלבול וייאוש
צילום: 
נתניה גינזבורג
אנשים נשרו מהתורים והתיישבו על ספסלים
צילום: 
נתניה גינזבורג

היום, לא רק המבוגרים נשרו מהתור כדי להתיישב על הספסלים הפנויים עדיין: מאוחר יותר, ראיתי קבוצות של צעירים נהנים מהשמש במגרש החניה שלא משתמשים בו יותר. (ושבו לא נראה שעבודות בנייה החלו), מקום הרבה יותר טוב לבלות בו מהסככה המצחינה.

הפנים של היאוש
צילום: 
נתניה גונזבורג

ב06:02 השומר הגיע. מענין, זו הפעם הראשונה שראינו אותו פותח את השער, למרות שראינו אותו לעתים תכופות מחליף את את קצין המת"ק. חיילת (לא ברור אם היא מהמת"ק או משטרה צבאית) עזרה לו  לבדוק את הממתינים הרבים שחיכו בשער ההומניטרי – רבים מהם פשוט ניסו את מזלם, לא מצליחים להדחף בהתכתשות בכניסה לשרוולים. הם התירו לקבוצות של נשים לעבור אך היו קפדניים לגבי אישורים ושלחו רבים בחזרה.

קשה לתאר את הרעש והדחיפות הבלתי פוסקים. אנחנו מקוות שהתמונות יעבירו את ההרגשה במקצת.

גברים רבים, לפני שמצטרפים לתור או לשרוול, מניחים את התיקים שלהם מעבר לגדר (בצד השני של הקרוסלה), או כדי להימנע לסחוב משקל מיותר לאורך זמן או כדי למנוע את מעיכת ארוחת הצהריים כשנדחסים בשרוול. ברגע שעוברים את הקרוסלה, הם מבצעים עיקוף לקחת את חפציהם ופונים לתחנת הבידוק.

התיקים מונחים מעבר לגדר
צילום: 
נתניה גונזבורג
או תלויים
צילום: 
נתניה גונזבורג

ב-8 השומר עזב ונותר שוטר שהגיע מתי שהו קודם וישב באקווריום.
שתי דקות אח"כ, קבוצה משפחתית הגיעה  -סבתא, הורים ותינוק –כולם עמוסי חבילות. סימנו לשוטר והוא הגיע כדי לאפשר להם לעבור דרך השער ההומניטרי. אך השער היה עדיין סגור עבור האחרים. היה מחמם את הלב לראות איך, כשהקבוצה הגיעה לתחנת הבידוק, הממתינים, שלבטח היו כבר עייפים ומתוסכלים אחרי ההמתנה הארוכה, פינו למשפחה את הדרך.

לא ראינו מתי השוטר עזב. השער נותר לא מאויש, אך מספר אנשים חיכו, מקווים.

זוג מבוגר הגיע, בדרכם למחלקת העניים בבי"ח. הם תמכו אחד בשני, כשהוא נשען על מקל. בעזרתנו, הם הצליחו להתקדם בתוך הקהל  שהתגודד מסביב לכניסה של השרוול השמאלי (היו אנשים שעזרו יותר מאחרים: אחד אמר "אני לא יכול לעזור לעצמי. איך אוכל לעזור להם?" אחר צעק "כולנו חולים וזקוקים לבי"ח") . הם הצליחו להגיע לתחנת בידוק, הישג בתוך הכאוס ששרר במקום.

כך נראה התור ב 8.16
צילום: 
נתניה גינזבורג

ב-08:25 אשה בכיסא גלגלים הגיעה. התקשרנו למשרד (ואנו חושבות שהחייל בתא התקשר אף הוא, בתגובה לצעקה של האיש שליווה את האשה.) תוך 10 דקות, השומר חזר ונתן לה לעבור דרך השער ההומניטרי, יחד עם עוד כמה אנשים המורשים לעבור. ( פרט לאדם הנשען על קביים בדרכו לבי"ח , היות ולא היו לו המסמכים הנכונים). החייל ליווה את האשה לתחנת בידוק כדי שיפתחו שם את השער לכיסא הגלגלים.

אשה עם ילדה חולה, ישבה על הספסל וחיכתה. לא היתה לה הסיבולת לעמוד בתור.

אשה עם ילדה חולה
צילום: 
נתניה גינזבורג

מותר לציין, מספר אנשים התקרבו אלינו ושאלו למה אנחנו לא יכולות לומר לחיילים לעבוד יותר מהר. ואכן התקשרנו מספר פעמים לבקש עזרה. היה כל כך רועש שלא יכולנו לשמוע את התשובות בבהירות – רק קיווינו שבצד השני הם יוכלו להבין מה קורה ע"פ הרעש!

ב-08:50 היה תור אחד שהרגשנו כי אנו יכולות בבטחון להצטרף אליו. כשהגענו לתחנת הבידוק, היתה דחיפה מסוכנת בקרוסלה, אבל עברנו בהכרת תודה ללא פגע ותפסנו את האוטובוס ב09:15.