קלנדיה

אמבולנס של הסהר האדום שהגיע מטול-כרם העביר לאמבולנס של הסהר האדום שהגיע מירושלים חולת סרטן שנשלחה לטיפולי הקרנות למוטלה (=ביה"ח שבאוגוסטה ויקטוריה).

למה? - כי בכל שטחי פלסטין אין ולו מכשיר הקרנות אחד.

למה? – כי שלטונות הכיבוש לא מאשרים לבתי החולים שבגדה וברצועה את קנייתם.

החולים מעזה ומלוויהם, 12 במספר, 4 ילדים, אימותיהם, עוד שלוש נשים וגבר אחד, ראאד שמו, ששב לביתו שבעזה אחרי 7 חדשי אשפוז בביה"ח אל-נג'אח שבנבלוס בו טופל במחלת הלוקמיה ממנה הוא סובל. הרופאים ממליצים על השתלת מח עצם בביה"ח תל השומר.

אם ההמלצה תאושר, והשתדלנות תעלה יפה, וראעד יקבל אישור לצאת מהרצועה כדי להגיע לתל השומר, ואם ימצא הכסף לכסות את הטיפול, והטיפול יצליח, אם ואם ואם ואולי ואולי ראאד יחלים.

כשכולם כבר ישבו ברכב ההסעות, כשתעודות הזיהוי שלהם ואישורי המעבר שלהם הופקדו  בידי איש התאום מעזה ששב וספר ווידא שהרשימה שקיבל במת"ק קלנדיה תואמת את אלו שברכב, רק אז, כשכל תנאי הנוהל קוימו כהלכתם, עזב רכב ההסעות את רציף השילוח ויצא להשיב את החולים לביתם שבעזה.

שעה וקצת אחר כך כשחזרתי לצד הירושלמי של המחסום הם שוב היו שם באותו רציף.

מה שקרה זה שאחרי נסיעה של כמה קילומטרים התקבלה טלפונית מאנשי המנהל בקלנדיה הוראה לחזור כי יש עוד שניים שצריכים להצטרף.

המנהל מורה – הפלסטינים מבצעים. חזרו. הם שוב כאן, באותו רכב, באותו רציף.

אמרו שמה שקורה בפנים, בתוך הטרנזיט נורא: "הילדים רעבים, הילדים צריכים פיפי, הילדים בוכים, בוכות גם האימהות".

איש התאום העזתי טלפן כל כמה דקות לאלו שבפנים ושמע: "חכו עוד, אולי עוד 10 דקות..." ושוב.

אחרי סבבים נוספים של חכו עוד עשר דקות, בידיעה שהדרך שלפניהם ארוכה ושגם למחסום ארז יש שעת סגירה, הניע הנהג את הרכב ושוב יצאו לדרך הביתה לעזה.

"אין להם לב", אמר מכר ותיק שהיה עד לסגה הממושכת הזאת, "אין להם לב" חזר ואמר.