חיזמה, קלנדיה
בקלנדיה:
על הקלות שבה מאבד אדם את חירותו.
הקורבן, פלסטיני שמועסק באזור התעשייה עטרות חזר מהעבודה וגילה את רכבו חסום.
עמד האיש חסר אונים, שאל עוברי-אורח, שאל נהגים, שאל רוכלים, אולי מישהו ראה או יודע מי עשה לו את זה. איש לא ראה ואיש לא ידע. הלך האיש ושב, הסתובב במגרש החנייה - כלום.
את ההסתובבות הזאת שלו קטעו כוחות הביטחון ("כוחות הביטחון") שיצאו מהמחסום.
"אתה גנב מכוניות" אמרו.
האיש שרק רצה לחזור הביתה בשלום - בשלום לא חזר הביתה.
אמר שהוא לא גנב, אמר שהמכונית שלו חסומה, נתן להם את מפתחות הרכב וגם מסר להם את מספר הקוד.
אבל הם כוחות הביטחון והם יודעים טוב ממנו.
אמרו "אתה גנב מכוניות" ולקחו אותו.
"סתם, סתם עצרו אותו", אמרו האנשים.
"לא, זה לא סתם", אמר אדם שמבין דבר או שניים בחיים, "הממשלה הישראלית אף פעם לא עוצרת סתם".
- איך אפשר לשמור את הגרביים נקיים כשדורכים יחפים על הרצפה המזוהמת של המחסום למדתי משתי נשים שחלצו מגפיים ועטפו את כפות הרגליים בשקיות ניילון
.
בחיזמה:
למה הם נכנסים כל לילה לכפר, למה הם פולשים לבתים אפילו בשתיים בלילה, למה הם עוצרים צעירים וילדים, ילדים קטנים, אפילו בני עשר, שאל את החיילים תושב הכפר,
- כי הם זורקים עלינו אבנים,
- הם זורקים עליכם אבנים כי אתם נכנסים לכפר,
- אבל הם זורקים אבנים,
- הם זורקים אבנים כי אתם נכנסים...
כשחמושים עוצרים ילדים זה לא סיפור של מי התחיל.
זה לא משל הביצה והתרנגולת.
זה סיפור של ביצה סרוחה.
זה ריקבון.
זה טרור נגד אזרחים.
תושבי חיזמה שפעם היו סופרים את הזמן שעבר מאז התחיל המצור על הכפר בימים ואח"כ בשבועות, כבר לא סופרים. רק שואלים: "זה חיים זה ככה?"