עיסאוויה (ירושלים המזרחית)

צופות: 
רחל אפק, גילי (אורחת ומצלמת), ריקי שקד (מדווחת)
28/11/2019
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

עיסוויה

קבענו מפגש עם אבו חומוס מראשי ועד ההורים בעיסוויה, הוא לקח אותנו והחזיר אותנו, אך לא שהה במחיצתנו, כי היה לו יום עמוס. נפגשנו עם ר' ועם ע' שגם הם ממכובדי הכפר וגם הם נמנים על הועד המרכזי של ההורים, וגם משמשים בוררים בין אנשים ומשפחות בכפר, שאינם מעוניינים לערב את המשטרה ואינם סומכים עליה.

ר' מתאר מצב בלתי אפשר בהם המשטרה מתחילה להיכנס לכפר כבר בשעות הבוקר המוקדמות (2,3,4, בבוקר). הוא מתאר זריקת גז מדמיע ויריות בכדורי ספוג. הוא מתאר פריצה לבתים ע"י פיצוץ הדלתות (מין שיטה חדשה), על מנת להפחיד את ההורים, כדי שיחזיקו את ילדיהם קצר. מחפשים בכל מקום, הופכים ארונות ומזוודות. במטבח שופכים את השמן ואת האורז, גורמים לאנדרלמוסיה. יש ילדים, שהתחילו להרטיב בלילות. נכנסים באישון לילה, עוצרים את הילד, אוזקים באזיקי פלסטיק שמכאיבים. מקללים את הילדים את אימם ואחותם, לעיתים מרביצים. הם רוצים, שיגיעו לחוקר "מוכנים". שיפחדו כל כך, שיהיו מוכנים להודות במה שעשו או לא עשו.

המבצע המשטרתי התחיל באמצע מאי, כשהילדים היו בתקופת בחינות, ונמשך מאז. עם תחילת שנת הלימודים החליט הוועד לעשות שביתה. העיריה ביקשה, שיוציאו את בי"ס אל-אמל מהתמונה כי הוא בית ספר לילדים מוגבלים. "פתאום, דואגים לילדים המוגבלים, אבל קודם לא הססו להשליך לתוך בית הספר גז מדמיע. החלטנו להשבית את כל בתי הספר.

"בסופו של דבר ישבנו עם ראש העיר. הם האשימו אותנו בחוסר שליטה, אך הכפר הוזנח כבר הרבה שנים. לילדים אין מה לעשות בשעות אחר הצהריים, אין חוגים ולא כלום. אתם לוקחים ארנונה ומיסים ולא נותנים שירותים. הילדים יוצאים לתחנת מנטה (תחנת הדלק בכניסה לכפר) וכבר הם נמצאים במקום אחר לגמרי. בסיומה של הפגישה, הבטיח ראש העיר שיעשה למען השכונה, ואילו המשטרה הבטיחה לצמצם את פעולותיה. השביתה בוטלה אבל אף אחד לא קיים את הבטחותיו. ביקשנו לפחות, שלא יגיעו כשהילדים חוזרים מבית הספר, וגם זה לא נעשה. פרצו לבית הספר נתנו מכות למנהל ולשומר. לפני שהתחיל הכול, היה שיטור קהילתי  והמשטרה הקהילתית ניסתה ליצור יחסים טובים עם האנשים, ופתאום התחיל המבצע... אנחנו ניסינו להרגיע את האנשים אך ברגע שהמשטרה פעלה נגדנו, אמרו האנשים: עובדים עליכם, וסרבו לשמוע אותנו.

"מאז התחיל המבצע המשטרתי עצרו כ-550 תלמידים, אף לא אחד מעל גיל 18. הצעיר ביותר שקיבל זימון לחקירה היה בן 5. הלכו איתו הוריו, אנשים מהכפר וגם צלמים. המפקד אמר: לא הזמנו אותו לבד הזמנו גם את הוריו, והאב הציג את הזימון שהיה בו רק שם הילד. ילד בן 5 גם אם זרק אבן, הרי עשה זאת תוך בריחה מהמקום. מה כבר יכול לקרות?  רוב הזמן הם מספרים לנו שיש להם תמונות של ילדים שזרקו אבנים, ברוב המקרים לא בטוח שזה נכון. עשו מעיסוויה בנק – הילדים משתחררים בתמורה לתשלום ערבות. יש גם מעצרי בית לילדים – הילד ניתק מביה"ס ובסופו של דבר ינשור ואז מה?... "

הוא ביקש לגדל את הילדים בצורה שונה ולכן למדו 4 מהם מחוץ לעיסוויה. חש שאם יצאו מוקדם ויחזרו מאוחר לא יהיו מעורבים עם הבלאגן בשכונה. אך זה לא קרה. בחודש שעבר חזר בנו מבית ספרו בצור באחר וירד בתחנת האוטובוס. שמע צעקות ברח...ברח.. והתחיל לרוץ. ראה שג'יפ עוקב אחריו. כשספרו לו אנשים, שעצרו את בנו הגיע במהירות למקום וראה את הבן שוכב ופניו לרצפה כשברכו של השוטר על גבו, והוא מושך בשערותיו של הבן ומנסה להטיח את ראשו ברצפה. כשהציג את עצמו ושאל מה קורה? ענה לו השוטר: "חבר שלו זרק אבנים". המפקד הציע, שיקחו את הבן לתחנת המשטרה, ישאלו אותו כמה שאלות וישלחו אותו הביתה. ואומנם, כעבור זמן קצר צלצלו ואמרו, שיבוא לקחת את הבן. כשהגיע לאסוף את בנו דיברו אליו בזלזול. "אין להם כבוד לאף אחד." לבסוף שחרר את הילד, מבלי שנאלץ לשלם, אבל קבעו לו 5 ימי מעצר בית. פטור בלי כלום אי אפשר כנראה. גם בתו שנכחה בראיון סיפרה על הפחד.

אחר כך עברנו לביתו של ע'. ע' חיכה להולדת בנו הבכור 17 שנה. הזוג היה בטיפולי פוריות ולבסוף הביאו לעולם ילד. הוא גידל אותו על חיוך, על אהבה לבני אדם. אבל הילד גדל למציאות קשה. בגיל 15 האשימו אותו בזריקת אבנים והכניסו אותו ל-100 ימים לבית סוהר. ילד בן 15 עם 400 בני אדם. הוא ביקר אותו כמובן. רק רצה לדעת איך הוא מסתדר. כשהילד יצא הוא כבר לא היה הילד של אבא. הפך לילד של האירגון. למד שהכיבוש לא נותן לו לחיות ולהתקדם. יום אחד היה מארב של מסתערבים, שהתנפלו עליו ולקחו אותו. אשתו צעקה לו "חטפו את הילד". לאחר בירורים מצא שהכניסו אותו לחדרי השב"כ. במשפט ראה אותו חבול בפניו. אמר לשופטת: "תסתכלי על הילד, זה ילד. למה את מסתכלת רק על המסמכים. את גם משחקת במשחק שלהם." כל העדים העידו, שהיה לו חפץ ביד. אולי טלפון אומר ע., אף אחד לא בדק. בגלל, שהיה לו עבר נשפט לשנה ושלושה חודשים. בינתיים השתחרר כבר ולומד להיות שף. "עכשיו יש לו כבר תיקים. אם ירצה ללכת לעבוד או לאוניברסיטה יצטרכו אשור מהמשטרה. ילד אין מקומו בכלא. בכלא מלמדים דברים אחרים."

"משהו מוזר קורה בכפר. משהו מוזר קורה במדינה שוחרת חרות. אנחנו 22,000 בני אדם שנושמים. בגן החיות נותנים לחיות מנגו וקרח בימי הקיץ ובעיסוויה.. היא נראית כמו מחנה פליטים. ברור שאנחנו בדרכנו מתנגדים לכיבוש, אך אנחנו משלמים מיסוי וארנונה. למה איננו מקבלים שירותים מהעיריה. יש כאלה שמתנהגים באלימות, אך למה להעניש 22,000 אנשים, שרוצים לחיות. אתם סבלתם ואני הראשון שמכיר בכך, אל תתנו לעם אחר לסבול."

כך הסתיים ביקורנו בעיסוויה. עדיין היינו חייבות לבקר את פרופ' יורם יובל, ששבת בגן העצמאות ליד הכנסת. הגענו לשם בסביבות השעה 19:00. כשלושים איש עמדו לצד האוהל אך פרופ' יובל לא היה במקום. אנשים, שהיו שם מהשעה 16:00 גם הם לא ראו אותו. מהצד השני של הכביש עמדה קבוצת חובבי ביבי צעקה והרעישה ובעיקר קיללה את כל מי שהגיע לתמוך בסילוקו. הלוואי שתמותו שמאלנים, הלוואי שתהיו כפרה על ביבי ושרה ועוד אי אילו מנעמי לשון. לעיתים התאחדו הקריאות כמו בושה... בושה... היינו שם כשעה וחזרנו הביתה.