בעקבות המקאמים האבודים

בתחילה תוכנן לצאת מתחנת הרכבת בראש העין ישירות לבורין לפגישה עם האדם שהתראיין אצלנו בביקור הקודם בבורין וסיפר על התעללות המתנחלים באנשי בורין. ועל מניעת הגישה של תושבי בורין וכפרים אחרים בסביבה למקאם המצוי קרוב על ההר מעל בורין.  אולם לאחר קבלת שיחת טלפון מעו"ד נטע עמאר (הגישה את העתירה בעניין כביש 450 ), שבקשה מאיתנו לגשת לאזור חלמיש כדי לברר מספר עובדות בשטח. מבג"ץ נמסר לה שכביש 450 פתוח לכולםהחל מה25.12.17, , כולל גם לפלסטינים שעוברים שם ללא שום בעיה.  

נסענו לכיכר שנמצאת בצומת אום ספא (חלמיש) וצפינו בכניסה לכביש 450 במשך ב-5 דקות. לא הבחנו בשום מכונית פלסטינית שמתקרבת למחסום כדי להיכנס לכביש 450.. מכוניות ישראליות עברו, נעצרו לבדיקה קצרצרה והמשיכו הלאה. לעומת זאת ראינו שלט גדול כתוב בערבית שמודיע כי הכניסה לפלסטינים אסורה בהחלט. היה ברור לנו שהשלט הוצב על ידי מתנחלים ולא על ידי הצבא. עצרנו לבדיקה על ידי החיילים ושאלנו בעניין השלט, החיילים טענו שהפלסטינים שעוברים במחסום עוברים בידוק כפי שאנחנו עברנו.

במחסום השני סמוך לכביש לדיר ניזאם היו מחסומי פלסטיק צבועים אדום. עצרנו מכונית שבאה מדיר ניזאם וישבו בה 4 צעירים פלסטינים הם אמרו שהשלט הזה מוכר להם החל מיום 24.12.2017, ושהם לא עוברים במחסום לכיוון כביש 450 מפחד מפני תגובת המתנחלים במחסום. בדרך לדיר ניזאם על כביש 450 שמנו לב שנעקרו עצים לאורך הכביש שהיו חלק מחורשה גדולה (נדמה לי של עצי אקליפטוס). משם נסענו לנבי סלאח לפגוש את אבו-חוסאם. קיבלנו את שמו מעורכת הדין נטע עמאר. הוא תושב נבי סלאח, דובר עברית ואנגלית, ומסיפורים ששמענו מפיו ומתמונות שהיו תלויות על קיר סלון ביתו הבנו שהוא היה ועודנו פעיל בארגון ההפגנות בנבי סלאח, נגד הגדר והמחסומים והכיבוש בכלל. לאבו-חוסאם יש 18 דונם עצי זית שניתן להגיע אליהם רק דרך כביש 450 ומאז תום המסיק לא אפשרו לו לעבור אל החלקה שלו. הוא אינו יודע אם סדרו לו שער חקלאי ואיך אפשר יהיה להמשיך ולטפח את העצים (גיזום, ניכוש עשבים וכדומה).

מנבי סלאח נסענו ישירות לבורין. קנינו חבילה של עוגיות וממתקים בחנות חדשה בחווארה שלא היכרנו קודם לכן.

בבורין חיכו לנו סמיר ואשתו דוכה. יש להם 2 בנות בוגרות שלומדות ועושות חיל. נהדר להכיר את הדור הצעיר הפלסטיני שדואג לעצמו לרכוש השכלה ומקצוע מעניין. סמיר התראיין בעניין מקאם אבו איסמעיל שתושבי בורין ומדמה היו נוהגים להגיע אליו וכיום אין אפשרות כזאת בגלל המתנחלים וגם בגלל ההזנחה. ביתו של סמיר בנוי על הסלע הטבעי של האזור. זהו בית עתיק ורואים שהיה יפה מאוד בעבר.                                      
היה לנו חשוב לשמור על קשר עם סמיר ודוכה אשתו  ולעדכן אותם מה אנחנו מתכוונות לעשות עם המידע שמצטבר אצלנו בעניין המקאמים הכלואים והזנוחים. שמענו מפיו על ההתנכלויות של תושבי יצהר והר ברכה באנשי בורין. סמיר הביא אותנו לבית שנמצא בקצה הכפר  שגרות בו בחורה צעירה עם אמה. בגלל בדידותו של הבית המתנחלים מגיעים לבית, מטפסים על הגג מאיימים ומפחידים מאוד את השתיים. העלינו כמה רעיונות איך אפשר יהיה למנוע התנכלויות מעין אלו.  האורחים שהיו עימנו לא הפסיקו להתפעל מהקשר האנושי והטבעי שיש לנו עם פלסטינים. הם היו בתחילה מלאי פחד להיכנס איתנו לכפרים, חששות שנובעים משטיפת המוח שהתקשורת עושה לגבי המתרחש בשטחים הכבושים. שמחנו שהצלחנו להזים את החשש.                                                                                                                                                                                                   

היה ערב, יצאנו מבורין כשהשקיעה צבעה את השמים בצבעי ורוד והמראה היה יפהפה. יש מראות בטבע שגם הכיבוש הנאלח ואכזריות המתנחלים ואוזלת יד הצבא  לא יכולים לבטל.