מעבר אייל

הגענו בשעה 05:00 לאייל למשמרת משותפת לצפיה ולצילומים על רקע התנועה היוצאת מהמחסום.

חושך. כפי שאופייני ליום א' היה צפוף וגדוש בפועלים ובמיניבוסים לבנים שמתמרנים בפראות בין האנשים.

הפועלים שיצאו והמתינו להסעות ציינו שיש שיפור בקצב המעבר במחסום ולעיתים קרובות המעבר סביר.

היציאה בשרוול לכיוון הרחבה עדיין צרה מידי. הגשר (מעל הואדי המצחין) שנועד לאפשר מסלול יציאה נוסף לרחבה, עדיין חסום בגדר. כבר מספר חדשים שמבטיחים שהוא יפתח..... מבטיחים.

המצב ברחבת ההמתנה קשה לאלפי הממתינים להסעה, אין מקומות ישיבה (רובם יושבים על מעקה הבטיחות החד).

הסככה קטנה. איפה יתגודדו כל הממתינים כשירד גשם?

השירותים, כרגיל, במצב בלתי נסבל.

פנה אלינו פועל שהמעביד שלו מטייבה מלין את שכרו כבר שנה (!) דוחה אותו כל פעם מחדש.

רחל הנחתה אותו איך לפנות לקו לעובד.

פגשנו קבלן ישראלי יליד רומניה שרצה שמדינת ישראל תשלוט על שטח מלכות דוד או שלמה או "בעצם לימי יהושע בן נון". בינתיים המתין לפועל שלו שיקבל את היומית שלו עבור 4 שעות עבודה בלבד. ממש חיים משוגעים...

חילקנו לאנשים שהתעניינו דפי הסבר על נוכחותנו במחסומים ובמקומות קשים ברחבי הגדה המערבית.

כל תלונה נראית קטנה ולא חשובה – אין איפה לשבת, הסככה קטנה ויעמדו בגשם, שירותים שלא משרתים, אין מספיק אוטובוסים (חברת אפיקים) וצריך לשלם יותר למיניבוסים כדי להגיע בסופו של דבר לעבודה.

ביחד זה משקף את שיגרת הכיבוש הרעה.

והאנשים הללו הם בני המזל שהצליחו לקבל את ההיתר הנכסף ולעבוד במדינת ישראל. כי ברוב הגדה המערבית – אין אפשרות להתפרנס!